שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

רייזנר יוסף
יוסף רייזנר
בן חיה-בריינדל לבית פלנר ופנחס-חיים רייזנר
בן-זוג ליפה לבית שטולץ
אב ליהודה, גדי וארנון
נולד כ"ד תמוז תרפ"ו, 6.7.1926
נפטר ד' אייר תשע"ב, 26.4.2012
 
להתגבר על החושך
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
יוסף נולד ביולי 1926 בעיירה הקטנה גורומבוי בצפון מזרח הונגריה, היום כבר בתחומי העיר מישקולץ – צעיר בניהם של חיה-בריינדל ופנחס-חיים רייזנר. המשפחה התפרנסה מחנות המכולת שבבעלותה, שסיפקה הכנסה יציבה ובטוחה. הבית היה יהודי דתי ומצוות הדת נשמרו – קלה כחמורה. מדי בוקר התפללו האב והבנים שחרית בבית תפילה קטן באחד מבתי היהודים בעיירה, ובשבתות וחגים הרחיקו לבית הכנסת של מישקולץ – העיר הגדולה הסמוכה. בבית הספר הממשלתי בגורומבוי התירו לתלמידים היהודים להישאר בכובע כל היום, ופטרו אותם מכתיבה בשבת ומלימודי דת נוצריים. בנוסף ללימודים בבית הספר למדו הבנים גם לימודי קודש יהודיים. לשם כך שכר האב מלמד יהודי, שגר איתם בבית ולימד את הבנים בשעות אחר הצהריים חומש ותפילה, ובהמשך גם דפי משנה וגמרא.
 
בגלל חוקי הגזע האנטישמיים בהונגריה, שהראשון בהם נחקק כבר במאי 1938, נאלץ יוסף להפסיק את לימודיו בגמר בית הספר היסודי. מגיל צעיר נמשך לעבודה טכנית והיה מפרק ומרכיב בזריזות כל מכשיר וכלי שנזדמנו לידיו. לפיכך שמח להצטרף כשוליה לאחיו הגדול – שמואל, סנדור – שעבד כחשמלאי מוסמך. שמואל לימד את האח הצעיר את רזי המקצוע: כללי זהירות, פירוק מנועים, איתור תקלות חשמל ותיקונן וגם איך יוצרים מבעיה קטנה עבודה גדולה כדי שאפשר יהיה להתפרנס מהמקצוע. כאשר הביא מישהו לתיקון מכשיר מקולקל, היה השוליה הצעיר עורך בדיקה ראשונית ותוך כדי כך מנפח קצת את התקלה, כדי שתהיה עבודה רבה יותר לאחיו. בדרך לא-דרך זאת, ללא לימודי מקצוע פורמליים, רכש יוסף הבנה, ניסיון ומיומנות בטיפול במכשירי חשמל ובתקלות חשמל.
 
בינתיים החמיר מצב היהודים בהונגריה והאנטישמיות גברה. בשנת 1941, כאשר יוסף היה כבן 15, החלו לרכז את היהודים בגטו. קבוצת צעירים יהודיים נשלחה לעבודות כפייה באוקראינה. ביניהם היה גם סנדור. איש מהמגורשים האלה לא חזר. כאשר חלה האב ונפטר היתה מין הקלה משונה במותו, כי נחסכו ממנו התלאות והסבל שבאו על הנשארים בחיים. זמן לא רב עבר, והגרמנים הפרידו נערים ובחורים צעירים מזקנים, נשים וילדים. יוסף נפרד גם מאמו, ולא ראה אותה עוד: היא נשלחה לאושוויץ, וכך גם האחות הגדולה לאה, בעלה יוסף פוהן וארבעת ילדיהם, מרים-מיצי, אשת האח מאיר, וכן אסתר, אשת האח דז'ו, ושני ילדיהם.
 
יוסף ושניים מאחיו נשלחו ב"שירות העבודה" לעבודות כפייה – תחילה בהונגריה, ואחר-כך, עם התקדמות הרוסים, ביוגוסלביה. העבודה העיקרית שהוטלה עליהם היתה חפירת תעלות נגד טנקים – ימים על ימים של חפירה באתים. העבודה היתה קשה ומפרכת, אבל לפחות היה להם גג מעל הראש, ומרק ולחם שהספיקו לקיום מינימלי. יוסף זכר כל השנים את היום שבו חפרו בקצב מהיר תחת עיני המשגיח הגרמני, ופתאום מישהו אמר: "לנגזם-לנגזם" (לאט-לאט). מופתעים הרימו את הראש. לנגד עיניהם ירה הפרטיזן החמוש במשגיח הגרמני ואמר ביידיש: "זהו, יהודים, נגמר. העיר בידינו, אתם משוחררים!"
 
כך נגמרה עבורם המלחמה. ברכבת הראשונה שיצאה מיוגוסלביה חזרו שלושת האחים להונגריה. אחרי זמן לא רב הגיעו למישקולץ אנשי הבריגדה, כינסו את הנוער ששרד וסיפרו על ארץ ישראל. בו-במקום החליט יוסף בן
ה-19 לעלות לארץ. אנשי הבריגדה ריכזו את אלה שרצו לעלות והסיעו אותם לאיטליה במשאיות מחופות ברזנט. במחנה ליד טורינו רוכזו יהודים מכל ארצות אירופה. יוסף התיידד שם עם בחור מטרנסילבניה שאחותו אושפזה בבית החולים, והלך איתו לבקר את אחותו החולה. כך פגש את יפה – כולה עור ועצמות, שהיתה חלשה מכדי לשוחח איתו, אבל עיניה דיברו היישר אל ליבו. אחרי שבועות של המתנה מתוחה, שבה תירגלו שוב ושוב עלייה לאונייה במהירות ובשקט, הגיע הרגע הגדול: ב-7 בינואר 1946 הוסעו כולם למעגן דייגים קטן ליד סאבונה, ושם עלו בסיוע פרטיזנים איטלקים לסיפון האונייה "אנצו סירני", שעל סיפונה נדחסו למעלה מ-900 מעפילים.
 
מקץ 10 ימים בים הסוער גילו הבריטים את האונייה, השתלטו עליה והובילו אותה לנמל חיפה. כאשר עגנה האונייה בנמל, רגע לפני שאנשיה הורדו והובלו למחנה המעצר בעתלית, נעמדו כולם דום ופרצו בשירת "התקווה". אנשי היישוב שהתקבצו על החוף עמדו ושרו עימהם, דמעות בעיניהם. העצבים היו מתוחים עד הקצה, אבל בסך-הכול היה להם מזל: אחרי שבועיים שוחררו מהמחנה עם רשיונות עלייה, אחרי שהבריטים הסכימו להישארותם וניכו את מספרם ממכסת רשיונות העלייה השנתית שנקבעה.
 
יוסף ויפה הצטרפו לקבוצת מעגן בעמק הירדן. חברי הגרעין המייסד של הקבוצה היו יוצאי טרנסילבניה, והם קלטו במאור פנים את העולים החדשים. הקבוצה ישבה אז בחצר כנרת, בהמתנה לאישור מקום הקבע להתיישבות. היו להם כמה ענפי חקלאות שלהם, אך רוב החברים עבדו בקיבוצי הסביבה. יפה השתלבה בעבודה במפעל "קלת" לדיקטים של אפיקים ואילו יוסף עבד בכרם של כנרת, אחר-כך בתחנת הכוח בנהריים, במפעל המיצים "אשד" של אשדות יעקב ולבסוף בענף הצאן של הקבוצה. "אהבתי את העבודה ואפילו חיברתי שיר קצר בעברית על החליבה בדיר", נהנה יוסף לספר לימים, אף שמילות השיר נשכחו ממנו זה כבר. מדי פעם, לבקשת ראשי ארגון "ההגנה" באזור, היה יוסף חוצה עם העדר את הכביש הראשי באיטיות מכוונת, כדי לעכב את תנועת החיילים הבריטים ולאפשר הסתרת אימון או נשק באחד הקיבוצים.
 
כיבוש טבריה הערבית בידי ה'הגנה' באפריל 1948 ערער את ביטחונם של תושבי הכפרים הערבים בעמק הירדן וכולם התרוקנו, פרט לעיירה צמח, שתושביה בטחו בקרבתם למשטרה הבריטית המבוצרת. בשעות הערב של ה-27 באפריל 1948, היום לפני 64 שנים, פינו הבריטים את משטרת צמח. מחלקה של מתנדבי ההגנה המתינה בדגניה בדיוק לרגע זה, אלא שכוח ערבי הקדים אותם והשתלט על המשטרה. למחרת בבוקר תקפו את המשטרה, פוצצו את הגדרות ויצרו פירצה בקיר הבניין. בעקבות הלוחמים הערבים הנסוגים נמלטו כל תושבי צמח, וכוחות ההגנה השתלטו גם על העיירה. יוסף היה גאה מאוד על חלקו בקרב צמח – הקרב הראשון שבו השתתף כלוחם. הפעולה המשמעותית הבאה שבה לקח חלק – שוב כאיש חבלה – היתה פיצוץ שלושת הגשרים מעל הירדן, סמוך לקיבוץ גשר, בליל ה-14 במאי – ערב הקמת המדינה, במטרה לעצור את הכוחות העירקיים שהשתלטו על נהריים. מבין השלושה, היה הגשר "שלו" הגשר הטורקי, שעליו עברה רכבת העמק. פעם בפעם היה חיוך עולה על פניו: היה לו חלק בהשבתה הסופית של רכבת העמק.
 
אחרי המלחמה עברה מעגן ליישוב הקבע שלה. יפה ויוסף נישאו. יוסף עבד בחקלאות, אך היה גם
החשמלאי של הקבוצה והאחראי על מחסן הנשק והמקלטים. בשני תחומים אלה, שהיו חשובים לו ביותר, נשאר מעורב בלב ונפש גם אחר-כך, כמעט כל חייו. בביקור בגבת אצל קרוב משפחה רחוק – אלכסנדר אונגר, סיפר יוסף על סבלה הקשה-מנשוא של רעייתו יפה בטמפרטורות הקיץ הגבוהות בעמק הירדן וההידרדרות החמורה במצב בריאותה. "אולי תעברו לגבת?", הציע אלכסנדר, "כאן התנאים פחות קיצוניים, יפה תוכל להחלים".
כך הגיעו לגבת.
 
באוגוסט 1950 נולד בנם הבכור יהודה, שנקרא על-שם אביה של יפה שנספה בשואה. כשיהודה היה פעוט כבן שנתיים, יצא יוסף לשירות צבאי בחיל ההנדסה. הוא עבר קורסים בחבלה ומיקוש ורכש כלים נוספים והבנה בנושאים אלה, שבהם היה לו ניסיון מעשי קודם. בהמשך נהיה לרס"ר היחידה. לפני שחרורו עוד הספיק לעבור גם קורס מכבי-אש ולסיים אותו כחניך מצטיין. באותן שנים התפלגה גבת. יוסף ויפה הצטרפו לפלג האיחוד.
זמן לא רב אחרי שובו מהצבא הביתה, עברה משפחת רייזנר אל יפעת שבניינה הושלם. יוסף היה גאה עד מאוד להימנות על מקימי היישוב הצעיר-ותיק. כחודשיים אחרי המעבר ליפעת נולד גדי וכעבור ארבע שנים נוספות נולד ארנון – צעיר הבנים.
 
ביפעת עבד יוסף תחילה בקיטור ואחר-כך הצטרף לצוות החשמלייה. הוא היה מאושר, כי ידיו מלאו עבודה – בכל המקומות היה צורך דחוף וחיוני בחשמלאי: בענפי השדה והחי, במטבח ובחדר-האוכל, במכבסה ובמחסני הבגדים, בבתי הילדים, בשיכוני החברים... טוב היה לו להרגיש נחוץ ומביא תועלת. בכל מקום חיכו לו, נשמו לרווחה כשהמכשיר או המערכת החלו לפעול או חזרו לפעול, והודו במילים חמות. בחפץ לב קיבל יוסף על עצמו להיות מקרין סרטי הקולנוע מדי שבוע והיה בין יוזמי הקיר הלבן שמול המזכירות, כדי שהחברים יוכלו לראות סרטים בקיץ על הדשא, מבלי להתבשל בחום בחדר האוכל. מלבד כל אלה היה איש מפתח בתחומי התאורה וההגברה בחגים ואיש מקצוע נאמן ומסור בצוותי החירום למיניהם – כיבוי האש, מקלטים, הפעלת צופרים, מחסן הנשק והשמירה.
 
הבנים גדלו ובגרו. יהודה התגייס לחיל השריון, השתחרר כעבור שלוש שנים ונכנס לעבודה בבית החרושת למכונות חקלאיות. במלחמת יום הכיפורים גוייס. בימים הראשונים הגיעו דרישות שלום ממנו, ואחר-כך חדלו. יהודה הוכרז כנעדר. אחרי שבועות ארוכים של ייאוש מורט עצבים כבה זיק התקווה האחרון. בינואר 1974 זוהה יהודה בין חללי קרב השריון המר ב-21 באוקטובר באזור 'מיסורי' שמצפון לחווה הסינית, קרב שבו נפגע כמעט הגדוד כולו.
 
עולמם של יפה ויוסף חשך עליהם. יוסף חיפש לעצמו עוד ועוד מטלות ותפקידים, לא מצא לעצמו מנוחה. הוא עבר קורס נהגי אמבולנס וקיבל על עצמו את הנהיגה באמבולנס שנתרם ליפעת ע"י ידידי משפחת גולדהור לזכרו של יאיר ז"ל. בעבודה עם מערכת הבריאות, בצד הפעילויות הרבות האחרות למען הציבור, הצליח לשוב ולתפקד. יפה לא מצאה לעצמה מפלט דומה מייסורי הנפש, שלא הרפו גם כאשר הקים גדי משפחה עם פלורה, ונולדו ילדיהם יהודית ויהודה, גם לא כאשר השתחרר אף ארנון מן הצבא וחזר ליפעת, גם לא כשגדי חזר עם המשפחה ליפעת ונולדו כאן אלגרה ויסמין. לפני 20 שנה הלכה יפה לעולמה.
 
שנה-שנה היו יוסף והבנים עומדים ליד קברו של יהודה באזכרה השנתית בחודש תשרי וביום הזיכרון בחודש אייר. שלשום עוד עמדו כולם יחד לזמן קצר ביום הזיכרון, שהוקדם השנה ביום אחד, ואחר-כך התכנסו בבית למפגש מאוחד של כל המשפחה. למחרת, ד' אייר, הוא תאריך יום הזיכרון, הגיעו חייו של יוסף אל קיצם.
 
עם הבנים והנכדים ומשפחותיהם ועם בני המשפחה הרחבה אנו שותפים בצער.
יהי זכרו ברוך.
 
מרים אהרוני, ה' אייר תשע"ב (2012)