שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

ריקוד ההורה

 ריקוד ההורה
מאת: מרים אהרוני
 
"לבנות ולהיבנות בה"
חברי קבוצת השרון בריקוד הורה בשדות יבנאל, תרפ"ד (1924)
מימין לשמאל: אריה גלילי, אברהם דנאי, זאב משי, ברוך השרוני, צבי בן-שחר, דוד חורן, לאה ישראלית
 
ריקוד ההורה ליווה את חיי הוותיקים מראשית התגבשות קבוצת השרון וגבת בשנות העשרים, ואולי אף בתנועת הנוער הציונית, טרם עלייתם ארצה. במשך עשרות שנים, גם ביפעת, ליוותה הורה סוערת כל חג ומסיבה.
מתי נעלם ריקוד זה מחיינו והפך ממציאות חיה וערה לסיפור? על כך עוד יכתבו, בוודאי, חוקרי העתים.
 
בינתיים נעלה מאוצר הזכרונות מספר תיאורי הורה של חברי יפעת.
 
א.
מנחם בן-שחר עלה ארצה בראשית שנת 1923.
הוא היה אומנם צעיר, רק בן 19, אבל צבר כבר נסיון חיים עשיר ומרתק.
בארץ הרגיש מנחם כאילו נולד לחיים חדשים.
הוא נסחף בזרם ההתלהבות שאיפיין את חיי החלוצים בארץ והזדהה עם הנכונות לתת הכול למען בניינה.
מנחם הצטרף לאחיו צבי בקבוצת השרון, שחבריה עסקו אז בבניית השכונות החדשות של חיפה.
מחיפה עברה הקבוצה ליבנאל כדי להכשיר עצמה לעלייה להתיישבות, ועבדה בעיקר בגידול טבק.
כל מה שעשו – עשו בהתלהבות, בשמחה ועם כל הלב.
לימים סיפר מנחם:
פעם פגשתי בחברה מקבוצה אחרת. שאלתי אותה: "אתם רוקדים כל ערב?"
היא השיבה: "לא, רק פעם בשבוע". "איזה מין חיים אלה!", אמרתי.
הצטערתי עבורם, כי אצלנו, בקבוצת השרון, בחיפה ואחר-כך ביבנאל, היה הדבר לחוק: רוקדים כל ערב!
אחרי העבודה, עייפים ורצוצים, היינו הולכים לישון שעתיים-שלוש, ואחר כך קמים ומתחילים לרקוד הורה.
תחילה לאט-לאט, ואחר כך בהתלהבות הולכת וגוברת. כך היה מסתיים כל יום.
נראה לנו אז כי בלי לרקוד, כאילו מפסידים את הטמפו של החיים, את העיקר שבהם.
 
ב.
מרדכי יפה התחיל בגיל 18 ללמוד רפואה באוניברסיטת פרייבורג בגרמניה, אבל את לימודיו לא הספיק לסיים.
כאשר המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בהנהגת היטלר החלה לצבור כוח, הבין מרדכי שהאדמה תחת רגלי היהודים בוערת.
ביום 1 באפריל 1933, כשהנאצים הכריזו חרם על החנויות היהודיות, החליט לעזוב את ארץ הולדתו מייד, ללא סידורים וללא דחיות.
שלושה ימים לאחר מכן כבר היה מחוץ לגבולות גרמניה, בדרכו לקיבוץ-הכשרה של תנועת החלוץ בצרפת.
שישה חברים וחברות התארגנו שם לקבוצה והחליטו לעלות יחד ארצה ולהצטרף לקיבוץ.
התנאי שלהם היה שזה יהיה קיבוץ שאין בו יוצאי גרמניה. הם רצו התערות אמיתית בחיים החלוציים בארץ.
על התנאי הזה נאלצו להיאבק קשה מול תנועת הקיבוץ המאוחד, שרצתה לשלוח אותם דווקא לקיבוץ של ייקים.
התנועה לא האמינה שהעולים האלה יצליחו להיקלט בחברה אחרת.
העקשנות של הצעירים ניצחה: בחג הפסח של שנת 1935 הגיעו השישה לגבת.
על התרשמותו מריקוד ההורה הראשון שראה בגבת כתב מרדכי לאמו הרטה בגרמניה.
כשקוראים את התיאור הזה ומשווים אותו למה שסיפר מנחם על ההורה בקבוצת השרון כעשר שנים קודם, אפשר להבין מדוע חששו
בקיבוץ המאוחד מהמפגש בין התרבות הקלאסית המעודנת שבה התחנכו הייקים לבין הווי החיים בארץ.
וכך כותב מרדכי (מתורגם מגרמנית):
תחילה שרים ניגון בפרצופים רציניים, אחר כך שרים מהר יותר, שמח יותר, בקול רם יותר.
פתאום נפסק הניגון ושומרים רק על הקצב בלחישות "צ'-צ'-צ'". ושוב מנגינה חדשה, והריקוד נעשה פראי.
המעגל נפתח ונוצרת שרשרת שאחד הרוקדים מוביל אותה. הוא נותן את הקצב, מנפנף בידו החופשית מעל לראשו, שורק ורוקע ברגליו.
ושוב נסגר המעגל ואחד קופץ לתוכו ורוקד סולו, קופץ קפיצות פנטסטיות מבחוץ למרכז ומן המרכז החוצה, וכולם שרים:
"אל תזיע! כן תזיע! אל תזיע, כן תזיע!", והקצב נעשה יותר ויותר פראי, עד בלי די.
האווירה של הריקוד כה מוזרה, או לפחות כה לא-אירופית, עד שיש לי ספקות אם אנו, הייקים היבשים, נוכל אי-פעם להשתתף בו
השתתפות אמיתית...
  
ג.
סיפורו המרגש של מרדכי בן-דור על ריקוד ההורה הראשון שלו בקבוצת פינסק:
לפנות ערב הגעתי למחנה של קבוצת פינסק בפתח-תקווה.
אמרו לי: "הערב תתקיים אסיפה ונחליט על גורלך".
האסיפה התקיימה בחדר האוכל – הוא האוהל הגדול במרכז המחנה, אשר בין עמודי התמיכה שלו עמד השולחן הגדול שסביבו ישבו החברים, ואשר בקצהו האחד היה המטבח ובקצהו השני נערמו המזוודות וסלי הנצרים של החברים אשר מקרוב באו.
הייתי עייף מאוד והלכתי לישון במקום שנתנו לי באחד האוהלים.
באמצע הלילה התעוררתי לקול שירה ורקיעות רגליים. הבינותי שהאסיפה נסתיימה ויצאתי להיוודע על "גורלי".
בלב המחנה ראיתי את החברים שרים ורוקדים על החול. שאלתי בלב חרד מה החליטו ואמרו לי: "כן, התקבלת".
הצטרפתי גם אני למעגל ההורה.
  
ד.
לקינוח, הורה ממבטו של ילד.
עודדי ארצי בזיכרון ילדות בקבוצת השרון:
בחדר האוכל רקדו כמעט בכל ערב. הריקוד נתן את הכוח להתחיל מחר מחדש.
היו רוקדים בחושך, לאור עששית הנפט - ריקודים משותפים, חבוקים יחד, אקסטטיים.
לפעמים, כשהלב היה מלא מהכיל, היו כמה חברים רצים אל בית הילדים, מוציאים אותנו, הפעוטים, מן המיטות, מרכיבים על הכתפיים ורצים חזרה לריקודים בחדר האוכל. הם הרגישו שהילדים צריכים להיות עדים בפועל, לקחת חלק ממשי בכל הרגעים החשובים בחיי הקבוצה.
היינו מחזיקים חזק בשיער כדי לא לעוף וכופפים עצמנו, כדי שהראש לא יפגע בקרשי התקרה.
היתה בזה התרגשות גדולה, כמו בטקס קדום, שאין לו הגדרה במילים, וצריך להיות עֵד לו בשתיקה.  
  
מרים אהרוני
תמוז תשע"ב, 2012