שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

שאלתיאל מנשה
מנשה-משולם שאלתיאל
בן אסתר לבית גיני ומאיר שאלתיאל
בן-זוג לאביבה לבית רוזנברג
אב לאפרת
נולד ד' תשרי תרצ"ד, 24.9.1933
נפטר כ"ז ניסן תשע"ז, 23.4.2017
 
קרוב ה' לנשברי לב
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת

מנשה נולד בירושלים ב-ד' תשרי תרצ"ד, 1933, בן שני להוריו אסתר ומאיר שאלתיאל. אביו היה מהנדס שמשכורתו גבוהה והמשפחה גרה ברווחה בבית גדול במרכז העיר. בהיותו בן חמש וחצי נפטרה אמו האהובה. האב עבר לרחביה עם שני ילדיו  – מנשה ואחותו שני (שושנה), הגדולה ממנו בשש שנים. כעבור שנה נישא האב בשנית ונולדו האחים הצעירים – נצחיה ואמנון. לא קל היה למנשה במשפחה החדשה. "דודי יעקב, אחיו הצעיר של אבא, טיפל בי במסירות, לקח אותי לטיולים, סיפר לי סיפורים ואהב אותי מאוד. כמעט כל הטוב שחוויתי בילדות היה בזכותו", סיפר לי מנשה פעם. הדוד האהוב נפצע קשה במלחמת השחרור והיה מאושפז במשך זמן רב. הדבר השפיע קשה מאוד על מנשה בן ה-16 ונתן בו את אותותיו.

בגימנסיה העברית רחביה שבה למד, היו למנשה חברים טובים, כמה מהם – ידידי נפש ממש. הוא אהב להיות בחברתם גם מעֵבר לשעות הלימודים ויחד עימם השתתף גם בפעולות של 'שבט מצדה' בתנועת הצופים. בתחילת כיתה יב' חלה בפעם הראשונה במחלת הנפש, שליוותה אותו מאז כצל כל חייו – לפעמים בהתקפים קשים ולרוב כאיום שקט, כמעט סמוי מן העין. כאשר חזר אחרי אשפוז ממושך בטלביה לבית הספר, התקשה לעקוב אחר דברי המורים. למרות זאת הצליח איכשהו לסיים את הלימודים ואפילו גוייס לצה"ל ונשלח עם גרעין של הצופים להיאחזות הנח"ל גונן. בעקבות התפרצות שנייה של המחלה שוחרר מן הצבא.

באחד האשפוזים פגש מנשה בבית החולים את אביבה. הקשר ביניהם נמשך מאז ברציפות. הוא כתב לה מכתבים שהלכו והתארכו, ושיבץ בהם פסוקים משיר השירים. כך, לאט לאט, נכבשה אביבה בקסמו. בשנת 1958 נישאו ואביבה הצטרפה אל מנשה בירושלים. שניהם היו אז בריאים ובמצב טוב, אבל ידעו היטב שהמחלה שאינה יודעת רחמים עלולה להפיל מדי פעם אותה או אותו, ואולי אפילו את שניהם יחד. למרות החששות הכבדים לא רצו לוותר על ילד.

אפרת, הבת היחידה של אביבה ומנשה, נולדה ביפעת יומיים לפני חג השבועות תשי"ט, 1959. כשאפרת היתה כבת חודש חזרה אביבה עם התינוקת לירושלים. היה להן קשה, בייחוד כשהגיע החורף הירושלמי הקר ועמו המחלות. "לא יכולנו בכלל לצאת החוצה בגלל הקור", סיפרה אביבה. "הייתי עומדת עם התינוקת על הידיים ומביטה דרך החלון בעוד יום סגריר אפור, עוד יום סערה ואפילו שלג – מחכה למנשה שיחזור כבר מהעבודה". בסופו של דבר, אחרי שמנשה חלה שוב ואושפז לתקופה ארוכה, חזרו אביבה והבת הפעוטה ליפעת. כאשר החלים, הגיע מנשה ליפעת מדי שבוע-שבועיים לבקר את רעייתו והבת, ואחר-כך עבר לעבוד בחיפה וחי עימהן ביפעת.

בשנת 1978, כשאפרת סיימה את בית הספר, הוצע לאביבה ומנשה להתקבל לחברוּת ביפעת. הם הופתעו, כי לא האמינו שהחברה הקיבוצית תהיה מוכנה אי-פעם לקלוט לחברוּת מלאה, שוות זכויות וחובות, אנשים פגועי נפש, שמצבם ידוע ומוּכָּר לכולם. היה זה רגע גדול בחייהם כאשר המזכיר בישר להם שהתקבלו לחברוּת בהצבעה בקלפי בתמיכת רוב מכריע של הציבור, והמון חברים בֵּרכו אותם ושמחו בשמחתם.

מנשה השתלב בצוות שלהב. החברים במפעל אהבו אותו, וגם הוא אהב אותם מאוד. בעיניים נוצצות היה משתף את אביבה בבדיחות המפולפלות של נחמיה פרומקין, בחוכמת החיים של משה'ל דיטל וישראל ביטמן, בסיפוריהם המרתקים של שלמה שילה ומוניה ישראלי ובסיפורים החסידיים ששמע מיעקב לוין. היתה למנשה קרבה נפשית גדולה למסורת ישראל, בעיקר אל התפילה. הוא היה אחד מבאי בית הכנסת הקבועים, וגם בבית לא משו מידיו סידור התפילה ופרקי תהילים.

לפני קרוב לחמש שנים הלכה אביבה לעולמה. מנשה ביקש לחרות על מצבתה פסוק מספר משלֵי: "רָחוֹק ה' מֵרְשָׁעִים, וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע". כששאלתי אותו לטעם בחירתו, אמר לי שרשעים צריכים להתאמץ ולצעוק מאוד בתפילתם כדי שאלוהים יקשיב להם, אבל את תפילתם הזכה של הענווים הוא שומע גם בדממה. חשבתי בליבי שאולי התכוון בזה גם אל עצמו. קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב.

בשנותיו האחרונות ב'בית ערבה', בסביבה מוגנת ותומכת, הרגיש מנשה בבית. הוא לא חש בדידות. אפרת באה מירושלים לבקרו, חברים מימי הילדות בירושלים שמרו איתו קשר ידידות חם ומלא אהבה, וכך גם בני משפחה שלו ושל אביבה. אף בני משפחה וחברים שבאו לבקר חברים אחרים ב'בית ערבה' האירו לו פנים. היה לו טוב.

במשך כל חייו ניסה מנשה מדי פעם לבטא את פנימיות נפשו בשיר. ניפָּרֵד ממנו בשיר משלו, ובו ביטוי לכמיהה שלו להגיע לחופש פנימי מלא. 

     החלום
     בַּאֲשֶׁר צָרָה עִמִּי
     וּדְאָבָה לִבְלִי תּוֹם,
     יִשְׁתּוֹקֵק לִבִּי
     לַחֲלוֹם.
     וְהוּא בִּיעָף בָּא
     וּבִכְנָפָיו אֲנִי.
 
     יַצְנִיחֵנִי עַל הַרְרֵי נְהָרָה
     וּבְלֶכְתּוֹ – לְאִטּוֹ יַעַזְבֵנִי,
     נוֹסֵךְ בִּי חָזוּת חֲדָשָׁה.
         -----
עם אפרת שהתייתמה מאב ובן-זוגה אפרים, עם המשפחה והחברים, אנו שותפים בצער.
נוח בשלום, מנשה.
נשמתך התמה צרורה בצרור חיינו.
 
מרים אהרוני, כ"ח ניסן תשע"ז (2017)