שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

מכונת אווירון

מכונת אווירון
 
      היו לה גלגלים משוגעים מאחור. שתי הבהמות הרתומות, שהיו כאילו דוחפות את מזלג השיניים קדימה בחזה, היו באמת מושכות אותו מאחור. העגלון היה צריך להיות וירטואוז כדי לנהוג את הכלי המשוכלל הזה. בנסיעתו קדימה היה האווירון תוקע את השיניים הענקיות והציוריות שלו בערימת החציר ומרים אותה כבמנוף. אחר כך היה מסתובב על מקומו ב-360 מעלות ונוסע למקום הפריקה. כך היתה מכונת האווירון מרכזת את הערימות המגובבות בשדה למקום אחד, והמכבש היה בא וכובש מהן חבילות. בתקופה יותר מאוחרת חיברו טרקטור עם גלגלי ברזל במקום הבהמות. אבל ניסים ונפלאות זה לא חולל, והפסיקו לעבוד עם הכלי.
     את הפריט הזה חיפשתי ללא סוף – ולשווא. מאחר שהיה עשוי עץ, הוא נעלם לגמרי מנוף העמק. אני מסתובב ושואל בכל מקום. פעם שולחים אותי לוואדי במרחביה, פעם למרגלות הר הגלבוע ליד בית אלפא, פעם למגרש זנוח ליד כפר יהושע – והילד איננו.
     והנה, בשבת אחת בצהריים פוגש אותי ידידי מנוער דב שמעוני מבלפוריה. "עודדי, מה מחפשים עכשיו?", שואל דב. "יש לי שיגעון", אני אומר לו. "על שיגעון כבר שמעתי", מקצר אותי דב, חותר לתכלית: "מה אתה מחפש?". "שמע", אני אומר לו, "במה שאני מחפש עכשיו לא תוכל לעזור. זה כלי שהיה רק בקיבוצים". "נו???", מסתקרן דב. ואני משיב: "יש לי אווירון בראש".
     אני מספר לו על הכלי, ודב צוחק. "אצלנו קראו לזה מעבירון", הוא אומר. "אבל איפה יש כזה?", אני שואל. "מה זאת אומרת איפה? אצלי במתבן, מתחת לחבילות"... "עכשיו נוסעים ומוציאים!", אני כבר רץ. והוא: "מה מוציאים? המתבן מלא!".
     בכל זאת ניגשנו למתבן. מתחת לחבילות בלטו כמה שיניים עם פרזול הברזל האופייני שאי אפשר לטעות בו. "זה זה", אני אומר לו, מסתיר התרגשות, "אני לוקח מייד". "מה איתך, עודדי", מתקומם דב, "הכלי מחזיק את הקיר!"... "מחזיק-שמחזיק", אני לא מוותר, "עוד היום אני בא עם כמה חברים ופורק מכאן את הקש עם החציר". "לפחות חכה לאביב", הוא אומר, ואני: "אי אפשר, באביב כבר צריכה להיות התערוכה".
     בשבת שלאחר מכן באנו לבלפוריה. הוצאנו את הקש עם החציר – אלפיים חבילות – ומתחת להם, תאווה לעיניים – אווירון שלם, חי וקיים. הבאנו אותו הביתה, שיחזרנו כמה חתיכות מעץ שלא החזיקו מעמד, והנה הוא עומד כאן לפנינו – ממש במצב עבודה.