שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

שנאן אהרון
אהרון שנאן
בן יהודית לבית חונילביץ' וידידיה [זובובסקי]
נולד י"ב ניסן תש"ה, 26.3.1945
נפטר י"א תשרי תשע"ה, 5.10.2014
 
 
 
חבר נאמן
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
אהרון, בנם הבכור של יהודית וידידיה שנאן, נולד בשדה נחום באביב 1945, חודש וחצי לפני גמר מלחמת העולם, עוד לפני שידעו הוריו על אובדן משפחותיהם בשואה. שנתיים וחצי אחריו נולדה אחותו היחידה מלכה.

היתה לו ילדות מאושרת בשדה נחום – ילד סקרן וצמא דעת, חוקר ולומד הכול, אוהב בעלי חיים ואת הטבע הפתוח, מלא אמון לעולם כולו. כך, בעצם, נשאר עד יומו האחרון.

בתקופת הפילוג, בשנת 1952, עברה משפחת שנאן עם עוד משפחות אחדות משדה נחום לקבוצת השרון. בניינה של יפעת החל בערך באותו זמן. כעבור שנתיים, בקיץ 1954 עברה לנקודה החדשה כל קבוצת השרון, כולל המצטרפים משדה נחום. יחד עם החברים מגבת-איחוד והמצטרפים אליה ממחניים הקימו את יפעת.

בכיתה שלנו, קבוצת 'מגדים', היה אהרון אהוב על כולם. מעורב בכל מעשה משובה וצחוק, אך תמיד לוקח אחריות, נאמן מאין כמוהו לחבריו. עוד מכיתה א', מימי קבוצת השרון, נחשב אהרון ל"רופא של הכיתה", בגלל מסירותו יוצאת הדופן לכל מי שנפצע או חלה. אני זוכרת עד היום: נפלתי במהלך משחק 'תופסת' על תַּיִל חלוד ליד הלול. כאב לי נורא. אהרון חילץ בזהירות את התַּיִל שנתקע עמוק ביד, חבש בגופייה שלו את הפצע "כדי לעצור את הדם" ועודד אותי כל הדרך למרפאה. הוא נשאר איתי גם כאשר יפה גלילי נתנה לי זריקת אנטי-טטנוס ותפרה בסיכות, קלַמרוֹת, את הפצע העמוק ואף ביקש מיפה הסברים מפורטים. באופן די מפתיע, עזרו ההסברים גם לי.

אהרון אהב בעלי-חיים, בעיקר כלבים. כל הכלבים ביפעת היו ידידיו הטובים. 'זוזי', הכלבה האהובה של הכיתה, היתה תמיד צמודה אליו. הוא דאג לה לא רק לאוכל, כי אם גם לשעשועים. שעות היה משחק איתה.

בבית הספר לא היה אהרון תלמיד מצטיין, ובכל זאת היה אהוב מאוד גם על המורים. באחד המבחנים של ישראל ביטמן על תולדות הציונות היה צריך לכתוב מילים מספר על כמה דמויות חשובות: הרצל, פינסקר, נורדאו, סוקולוב, אוסישקין. אהרון לא ידע מה לכתוב. בצר לו ערך כמה וריאציות על "ציוני דגול" או "מגדולי הציונות" והסתפק בזה. להפתעתו ושמחתו, נתן לו ביטמן את הציון "כמעט טוב". ביטמן אמר: "כתבת דברים נכונים, לא טעית – אני מכיר אותך, אתה יודע את החומר, חבל שלא הרחבת יותר".

בגמר בית הספר התגייס אהרון לשורות הנח"ל ואחר כך עבר לסיירת אגוז. במילואים הוצב ל'סיירת תבור' – יחידה של אנשי האזור, רובם ותיקים, וצבר שם שפע סיפורים מצחיקים מהווי ה"סיירת", מימי הטמנת המוקשים לקראת מלחמת ששת הימים ואילך.

בעבודה הצטרף אהרון תחילה אל צוות הפרדס, ומאוחר יותר נכנס לשלהב. בין לבין, עבר קורס של טכנאי חשמל ועבד בחשמלייה. הוא מילא במסירות גם שורה של תפקידים ציבוריים: היה סדרן עבודה וסדרן רכב, כיהן שנתיים כרב"ש, הדריך מסגרת אוֹמְנוּת והיה איש קשר עם המתנדבים. מרשה גפן, שהגיעה ליפעת כמתנדבת מארצות הברית, זוכרת כמה אהבו אותו וגם מדוע: "אהרון היה אדם פתוח ובעל לב גדול. תמיד ניסה לראות את הדברים מבעד לעיני הזולת. הוא עשה כל מה שביכולתו כדי לעזור לנו, לקרב, להתגבר על פערים. נתנו בו אֵמוּן גמור".

אהרון, שכל כך אהב והבין ילדים, לא הקים משפחה ולא היו לו ילדים משלו. היה לו קשר עמוק אל ילדים רבים ביפעת, בעיקר אל אחייניו, ילדיהם של מלכה וחגי. עימם השתתף בשמחות ובקשיים, ראה בהם חלק ממנו ממש.

לפני יותר מ-20 שנה, והוא בן 48 בלבד, חלה אהרון במחלת הפרקינסון. בהדרגה איבד יכולות תנועה. תחילה נאלץ להפסיק את לימודי הנגינה בפסנתר שכל כך הלהיבו אותו, למרות הגיל המאוחר שבו החל ללמוד. הירידה הניכרת בשמיעה ונוקשות האצבעות לא איפשרו נגינה. אהרון מצא נחמה במשחקי סימולציה של טיסה ומטוסים, אך גם אותם נאלץ לעזוב עקב הנוקשות, הכאבים ואיטיות התנועה. במקביל התקשה אהרון יותר ויותר בעבודתו בשלהב, עד שבצער גדול נאלץ לוותר. לפני 7 שנים, בלית ברירה, עבר לבית ערבה. המחלה החמירה, הדיבור נחלש ונעשה לא ברור. רק הזיכרון לא נפגע כלל. אף אחד לא זכר כמותו את סיפורי הילדות על פרטי הפרטים, אף אחד לא זכר ככה מקומות, שמות, אירועים ומעשים. זיכרון מופלא, רעב בלתי נדלה ליֶדע על העולם, ארצות ותרבויות, החלל, פלאי הטכנולוגיה ורצון חיים גדול היו כלואים בגוף חסר תנועה, אבל מלא מכאוב.

קומץ חברים טובים, נאמנים מאֵין כמותם, ליווה את אהרון גם כשתש כוחו לגמרי. אהרון הוקיר להם תודה עמוקה. עם זאת, לא היה כעס בליבו על אלה שלא שמרו קשר בשנים הקשות. הוא הבין.

אהרון שמר על קשרים עם חברים משכבר. בין חבריו הטובים היה גם דיויד קפלן, שהצטרף כנער לכיתתנו למשך הקיץ בתקופת בית הספר. כשדיויד נשא לאשה את ג'ני, התיידד אהרון גם איתה ושמר קשר עם המשפחה. בסופו של דבר המשפחה התפרקה וג'ני, אף שהיתה חולה מאוד, עלתה לארץ. אהרון עזר לה בכול ולבסוף הציע לה לבוא לחיות אתו ביפעת. ג'ני חששה להעמיס עצמה עליו. כאשר נפטרה, ביקש אהרון להביאה למנוחת עולם ביפעת ולשמור לו מקום לצידה. הבקשה הזאת מתמלאת היום.

היום לפנות בוקר, למחרת יום הכיפורים, תמו חייו לגווע.

עם מלכה וחגי וכל המשפחה בית יפעת שותף בצער.

נשמתו צרורה בצרור חיינו.
 
מרים אהרוני, יא' תשרי תשע"ה (2014)

לקישור לעלון שהופיע לזכרו ביום ה-30, ובו דברי משפחה וחברים, לחץ כאן.