שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

שנה טובה ומבורכת

שנה טובה ומבורכת!
  
למן שנות הארבעים לערך היתה לכל קיבוץ שנה טובה משלו. השנה-טובה הקיבוצית לא קושטה בשופר, מאזני הדין וספר פתוח, אפילו לא ביוני-שלום, פירורי זהב ותפוח בדבש. היא עוטרה בדרך-כלל בחלומות הקיבוץ ובסמליו הנופיים המובהקים, שעליהם גאוות המקום ואהבת המקום. החברים שלחו את השנה-טובה הקיבוצית לבני משפחה וחברים, וכשהישוו אותה לברכות שקיבלו בחזרה, בוודאי לאלו ה"רגילות", ה"קנויות", היתה העליונות ברורה: ברכה יפה ומקורית כמו שלנו לא היתה בשום מקום.
 
בשנים הראשונות של יפעת הוספנו את הצילום שלנו – חדר האוכל כמובן – לאיגרת הברכה של הקרן הקיימת לישראל – זאת שקופלה לפי ההנחיות מאחור באופן שנשאר ריבוע מוגדר להדבקת הבול – והכנסותיה היו קודש לקק"ל. היה בזה חיסכון כספי ניכר (בכל זאת שנות הצנע), וגם מסר: אין אנו בונים פה קיבוץ רק עבור עצמנו, אלא אנחנו חלק מהמפעל הציוני ומסמליו הגדולים. ההדפסה יש להודות, היתה גרועה ממש. רק מעט נותר מזוהרו של חדר האוכל שלנו – אותו אולם-עץ אקזוטי ונפלא שעליו היתה גאוותנו – אבל החברים לא החשיבו פרט שולי זה ושלחו את גלויות הברכה בשמחה ובהתרוממות הנפש. 
  תשט"ו (1954)
יפעת עדיין לא קיבלה את שמה, ונקראת בשם הזמני השרון-גבת.
חדר האוכל מצולם מצפון-מזרח. סביבו שממה, אך זה עתיד להשתנות בקרוב.
ברכת היישוב הצעיר – איך לא: "שנת בניין ויצירה".
 
שנתיים אחר-כך, עדיין עם הקק"ל באותו סידור. צילום חדש של חדר האוכל, הפעם מכיוון צפון-מערב, מפאֵר את הברכה.
סביב חדר האוכל יש כבר גינות פרחים, שההדפסה הגרועה מקשה להבחין בהן, אבל החברים יודעים.
מאחר שהתקופה היא של מתח בטחוני גדול (בעוד כחודש וחצי עתידה לפרוץ מלחמת סיני), מחליפה תפילה לשלום את ברכת הבניין. 
תשי"ז (1956)

בשנה שלאחר מכן מעטרים את השנה הטובה היפעתית ענף עמוס תפוחים ומבני המשק.
איחולי "שגשוג" (כלכלי, אלא מה) מחליפים את תקוות השלום של השנה הקודמת.
חדי-העין יבחינו בוודאי בהעדרו של האסם ליד מחסן התבואות. האסם - אחד הסמלים הכי משמעותיים של נוף יפעת - טרם נבנה.
 
תשי"ח (1957)
 
עוד שנה עוברת, והשנה הטובה מתהדרת בענף אגס שופע פרי במקום ענף התפוח, ובכניסה לבית מגורים של חברים במקום הלולים.
ההדפסה הירודה אינה מאפשרת הבחנה בפרטים.
  
תשי"ט (1958)
 
עברו שנתיים.
משהו השתנה, התרכך, ובשנתיים הבאות היתה לנו שנה טובה בלי אידיאולוגיית-על ובלי התפארות בשגשוג המשק, תמה ופשוטה כשיר ילדים.
בתשכ"א – רישום עדין של שדות בעמק מול ההר, מעליהם ענן סתיו, וילד במכנסי קיץ וכובע מניף מולם בברכה ותוחלת פרחים גדולים, רעננים.
הכיתוב פשוט מאוד אף הוא: "שנה טובה ומבורכת", בלי תוספות. שוב מתברר, שקצת פחות, זה קצת יותר...
באמצע הרישום – החתימה, כמעט נטמעת בציור: "הגר". הגר חורן, כמובן.
 
תשכ"א (1960)
בתשכ"ב ראתה אור באותה רוח שנה טובה חדשה, ועליה רישום מהיר ומדוייק של יפעת הצעירה.
הציור חתום על-ידי "אֵילון"; לאמור, הצייר הוא לולו – אליהו אֵילון, מקודם הרמלין – שהגיע לקבוצת השרון עם גרעין "שגב" ("הגרעין הבלגי")
ועבר לחניתה עם נישואיו שנה לאחר מכן.
הטקסט מסתפק ב"שנה טובה", אבל מתעשר בפסוק מקראי מרגש:
          וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר
          וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל (הושע ב).
 
תשכ"ב (1961)
 
 בשנת תשכ"ג חזר צילום לעטר את השנה-טובה היפעתית. צילום זה איגד את המטעים שופעי הפרי שעליהם ומהם התבססה כלכלת יפעת, עם ההישג הטכנולוגי האדיר של בית החרושת למכונות חקלאיות: "מתקן משוכלל לקטיף בגובה: קטפרום"!
בשנה טובה רואים ארבעה קוטפים ניצבים בפנים נוהרים בעמדותיהם בראש הקטפרום בגובהו המרבי – הרבה מעל לגובה הרלוונטי לקטיף. הארבעה הם (מימין לשמאל): אלכסנדר אונגר, משה אבישי, מאיר בן-חיים ומנחם קאופמן. ליודעי ח"ן מגלה הצילום גם מסרים סמויים, אולי רק במקרה: עלייה, קיבוץ גלויות, קליטה ושילוב דורות: משה אבישי – מדור המייסדים, אלכסנדר – קליטת עולים טרום-השואה וגם טרום-יפעת; מנחם – קליטת ניצולי שואה ליפעת; מאיר – דור שני לנקלטי "מן העיר אל הכפר".
מעל הטקסט, המרחיב ומפרט את האיחולים להצלחה כלכלית, מתנוסס הלוגו של בית החרושת – שנה טובה שהיא גם פרסומת כפשוטה וכמשמעה.
תשכ"ג (1962)
 
עשור ליפעת!
לרגל פתיחת שנת העשור, תשכ"ד, עלתה השנה-טובה רמה.
מעכשיו, סטנדרט חדש, צבעוני ומפואר, כראוי לקיבוץ בן עשר – חזק וגדול ויציב מכל הבחינות, אחד הקיבוצים החזקים ביותר בתנועה.
טכנולוגיית הדפסות הצבע איפשרה את קפיצת המדרגה. כל הצילומים בארכיון משנת העשור הם בשחור-לבן, אבל שלושת הצילומים שפיארו את השנה טובה שלנו הם בצבע, מודפסים על גלויות עם כיתוב מאחור – כמו הגלויות של מקומות חשובים בעולם הגדול.
הצילום הראשון, המפורסם מכולם, הוא שוב הכוכב הבלתי מעורער של יפעת – חדר האוכל – הפעם במבט מצפון, הלוכד את מלוא הדרו של המבנה, כמו גם את גינות הפרחים, המדשאה הירוקה, הסלע הגדול ונוף-הסוכך של האזדרכת.
ההנחה היתה שהשנה טובה הזאת תהיה בתוקף שנים אחדות, ולכן הדפיסו מאחור: ראש השנה תשכ"....
שנות ה-60 תמו, ועדיין המשכנו לשלוח את גלויית חדר האוכל האהובה.
מאחור שונתה אות אחת: ראש השנה תשל"..., ואחרי עוד עשור: תש... – פתוח.
אפשר שהיינו ממשיכים לשלוח שנה טובה זו עד היום, אלמלא בנינו בראשית שנות ה-80 חדר אוכל חדש, והצריף הישן נשאר רק בזכרונות
עם "חלומות הרקומים חוט זהב".
  הצילום השני שנבחר לייצג את יפעת היה של הבריכה. בשנה הנוכחית, תשע"ב, גם הבריכה הזאת הפכה לזיכרון, כשבריכה חדשה, העומדת בכל כללי הרישוי והבטיחות, הולכת ונבנית במקומה. נפנה לרגע מבט אוהב אל הבריכה שעליה היתה גאוותנו. הנה היא בכל הדרה, במבט ממזרח, בשעה שרוב המתרחצים בה הם ילדי בית-ספר צעירים, שלא הורשו לעבור את ה"אי" שהפריד בין החלק הרדוד של הילדים לבין המים העמוקים.
 בצילום השלישי של שנת תשכ"ד רואים את גן השעשועים, עם המגלשה הגבוהה, הנדנדות והסולמות – כולם מתקנים שנבנו באהבה גדולה על ידי חברי יפעת במסגריה ובנגריה עבור ילדי יפעת. מתקנים כאלה לא היו בשום מקום אחר. עתה אין עוד זכר למתקנים היפים ההם, שילדים רבים כל-כך אהבו להשתעשע עליהם – לטפס, לגלוש, להסתחרר, להתנדנד... מתקני המשחקים שתפסו את מקומם מעולים ובטיחותיים מהם, אפשר שאפילו יפים יותר – אבל הייחוד היפעתי, המגע המקומי האישי האוהב, נעלם ואיננו.
תשכ"ד (1963)  
סחלבי יפעת
כעשור חלף, עד שהודפסו שנות טובות חדשות.
תחילה הופיעו צילומי הסחלבים הנהדרים, שעליהם היתה גאוות יפעת. קשה היה לבחור ביניהן: פלנופסיס, קטליה, ונדה – כולן-כולן יפות יותר. בכל הארץ כולה גידלו סחלבים רק ביפעת ובמעלה החמישה, ומיגוון סוגים וזנים אמיתי היה רק ביפעת. הסחלבים היקנו לנו גאווה ופרסום, והיה ברור שאין יפים מהם לייצג אותנו, את חלומותינו ותקוותינו לשנה חדשה.
 
 
  
כוכב חדש: המוזיאון
בראשית שנות ה-80 נוספו לשנות טובות שלנו גם צילומי המוזיאון לראשית ההתיישבות.
גם המוזיאון היה ייחודי ליפעת. הכלים הישנים והזנוחים, שהובאו ממגרשי גרוטאות ושדות קוצים ושבו לחיות ולספר סיפור, חיברו בצורה מושלמת את חלומות העבר עם תקוות יום-יבוא.
בכיתוב מאחור באה לביטוי ההבנה שיש ליפעת מה להציע לא רק לאנשי המקום וילדיו, ולא רק לבני משפחותיהם וחבריהם בארץ, כי אם גם לעולם כולו: כיתוב מקביל בעברית ובאנגלית.
שימו לב לאיות שמה של יפעת באנגלית: YIFAAT, כפי שצריך היה לכתוב לדעת נורה מילר - הסמכות הבלתי מעורערת ללשון האנגלית ביפעת, ולא YIF'AT כפי שקובעים כללי התעתיק. עם השנים נכנענו גם אנחנו לקביעות הרשמיות הנוקשות של המדינה וויתרנו על עמדה עצמאית משלנו.  
וכאן הגענו לסוף, כי לאט-לאט – כמעט מבלי שנרגיש – פסק נוהג שליחת שנות טובות בדואר. את מקומן תפסו ברכות בטלפון.
בשנים האחרונות אנחנו כבר שולחים שנות טובות דיגיטליות – רובן ברכות מרשת האינטרנט, ומיעוטן ברכות אישיות-משפחתיות מושקעות.
איש כבר אינו שולח ואינו מקבל צילומי-מקום כברכה אישית.
השתנו הזמנים...
 
שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה!
 
מרים אהרוני
ערה"ש תשע"ג (2012)