שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

2.4.20 היום נמדדו 5 מ"מ
מתחילת אפריל נמדדו 5 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 723 מ"מ
שהם 131.4% מהממוצע הרב-שנתי

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מזל טוב

לצליל ורום תרשיש
להולדת הבת
נכדה לנוגה ומשה תרשיש.
ברכות לכל המשפחה!

מזל טוב

לציפי ולחיים אזולאי
להולדת הנכדה
בת לרותם ויוני.
ברכות לכל המשפחה!

מזל טוב

לתור ושי שוורץ
להולדת הבת
נכדה למיכל ויעקובי דורון
ברכות לכל המשפחה!

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

שריקי יהודית
יהודית שריקי
בת שמחה לבית אוחיון וחיים אלימלך (אלמליח)
בת-זוג לשעבר לשמעון שריקי
אם לשמחה, שלמה וזוהרה
נולדה ל' אב תר"ץ, 24.8.1930
נפטרה י"ז תמוז תשע"ז, 11.7.2017
 
 
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת 
  

יהודית, ז'ולייט, נולדה בטנג'יר שבמרוקו הספרדית באוגוסט 1930. היא היתה הבת השביעית להוריה – סימי-שמחה לבית אוחיון וחיים אלמליח, אחות לרחל, שלמה, מֵסוֹדִי, סוֹל, אברהם ומרסל. בהיותה כבת שנתיים עברה המשפחה לקזבלנקה, שם נולדה הבת השמינית, בת הזקונים, ריקה. בארץ התקשה פקיד העלייה בהבנת שם המשפחה "אלמליח", Elmaleh בהיגוי הצרפתי. הוא רשם "אלימלך", וכך זה נשאר.

לאביה של יהודית היתה מספרת גברים. המספרה סיפקה פרנסה יציבה, אך הבית היה מרובה נפשות וצפוף. כשיהודית היתה בת שלוש וחצי בלבד, נפטרה האֵם סימי. קשה לגדול בלי אמא. יהודית למדה בדרך הקשה להיות עצמאית ולא מפונקת, ילדה ונערה שמצליחה להסתדר בכוחות עצמה גם במצבים מאיימים וקשים. היא חלמה על משפחה משלה, בית שיהיו בו חום ושמחה ותמיכה הדדית. בגיל 17 נישאה לשמעון שריקי ועברה עימו מקזבלנקה לבן-אחמד. בשנת 1948, והיא בת 18 בלבד, נולדה הבת שמחה. כעבור שנה וחצי נולד שלמה וכעבור שש שנים נוספות – זוהרה.

באוקטובר 1955, כאשר זוהרה היתה בת 10 חודשים, עזבה משפחת שריקי את מרוקו בדרך לארץ ישראל. המסע, כולל תקופת ההמתנה בתחנת הביניים מרסיי שבצרפת, נמשך שלושה חודשים. כמה מאחיה ואחיותיה של יהודית, שעלו לארץ לפניה, מייד אחרי קום המדינה, נרתמו לעזרתם. הם יעצו ליהודית לבקש קיבוץ כדי שלא להיתקע לשנים בתנאי המעברה הקשים. שמחה, בתה של האחות הבכורה רחל, שהגיעה לקבוצת גבע במסגרת עליית הנוער, המליצה להם בחום על גבע.

בגבע נקלטה יהודית במהירות ובקלות. החברים התאהבו מייד בצעירה המצודדת והעדינה, שעבדה בחריצות וביעילות ונהגה עם כולם בנועם הליכות ובנימוס "צרפתי". גם ליהודית היה טוב. היא למדה עברית והרגישה שהגיעה לבית חם ומיטיב, מקום בטוח, שאין טוב ממנו לגידול הילדים. אבל שמעון לא מצא את מקומו בגבע. הווי החיים הקיבוצי היה זר לו ורחוק ממנו. אחרי שנה וחצי עזבו את גבע ועברו לעפולה. מה ששבר שם את יהודית היה בראש ובראשונה סבלם של הילדים בצריף הדל שבו שוכנו. ריקה, אחותה הצעירה של יהודית, זוכרת בעצב כמה בכתה יהודית בתקופת עפולה, כמה התחננה לשוב לגבע. היא עצמה כבר מצאה אז את אושרה בגבע וקיוותה לשובה של אחותה האהובה. לבסוף הסכים שמעון לחזור לחיי קיבוץ ובשנת 1958 הגיעה משפחת שריקי ליפעת, בהמלצת מחלקת הקליטה של 'האיחוד'. אחרי שנת מועמדות התקבלו לחברות.

יהודית היתה אהובה על הכול. ותיקים וצעירים כאחת נכבשו בקסם הצניעות השקטה שלה. החברים העריכו את מאור הפנים, שיקול הדעת הנבון, החריצות, האחריות והמסירות בעבודה, היחס המכבד לכל אדם. היא נקלטה במהירות בכל מערכות החיים. החברות שעבדו עימה פרשו עליה חסות אימהית חמה. אבל שמעון לא השתלב גם ביפעת, וזמן לא רב אחרי הקבלה לחברות רצה שוב לעזוב. הפעם, שלא כדרכה, יהודית לא ויתרה. בני הזוג נפרדו. שמעון עזב ויהודית נשארה ביפעת עם שלושת הילדים.

אף שהיתה אשה צעירה, ואף שרבים ביקשו את קרבתה, נשארה יהודית כל השנים בגפה. את כל כוחות נפשה, כל החום, הדאגה והאהבה, השקיעה בילדיה – עד שבגרו, וגם אחרי שבגרו, ואחרי שנולדו הנכדים שהביאו לחייה פיצוי ענק של אושר ושמחה. כמעט אף פעם לא ביקשה עזרה ממשפחה או חברים, לא שיתפה בקשיים ומכאוב ועשתה כל מאמץ שלא להיות לנטל, לא להקשות ולא להכביד.

במשך שנים עבדה במטבח, תמיד מטופחת ומסודרת ללא רבב, למרות החום והמאמץ. היא למדה לבשל געפילטע פיש מתוק וגזר עם סוכר, לאפות עוגות פרג, רולדות של קרם מרגרינה וגם פשטידת איטריות אשכנזית – עם סוכר כמובן. פעם העזה להכין לשבָּת עוף עם הרבה שום. החברים, שהיו רגילים ל"עוף מכובס" נטול תבלינים, ליקקו את האצבעות, אבל בצוות המטבח התרעמו עליה. יותר לא ניסתה יהודית להפגיש את החברים עם עושרו וחריפותו של המטבח המרוקאי והשינוי בבישול האוכל ביפעת התרחש רק אחרי שנים רבות. אחר כך, ואולי היה זה קודם, עבדה יהודית במועדון החברים עם שרה ברזילי וגוטה שוחט. המועדון היה אז מלא מפה לפה מדי ערב, ותמיד הקביל את פני החברים חיוך מאיר פנים ומועדון מסודר ונוצץ מניקיון. בהמשך נכנסה יהודית לעבודה במחסן הבגדים. עיקר עבודתה היה תיקוני תפירה. היא החזירה בגדים קרועים כשהם מתוקנים בתשומת לב קפדנית, וכשהחברים אמרו לה בהוקרה: "כמו חדש!", נמלא ליבה שמחה. גם בשנים מאוחרות, אחרי השינוי באורחות החיים, היה חשוב לה להמשיך לעבוד. העבודה היתה עבורה עוגן חברתי, ביטוי לשייכות, שגרה של משמעת ומשמעות לכל יום. היא השתלבה בצוות הקונדיטוריה והמשיכה לעבוד בהכנת העוגיות כל עוד יכלה לעמוד בכך פיזית.

בשעות הפנאי, ככל שהיו כאלה, עסקה יהודית בסריגה ורקמה. אפילו שולי כלי המיטה שלה עוטרו ברקמת רישלייה. בבית התנגנה המוזיקה האהובה עליה – שיריהם של השנסונרים הצרפתים והספרדים הגדולים, ותמיד היה גם ספר לקריאה. אבל הזמן הפנוי היה מועט, כי צריך היה לעזור בגידול הנכדים האהובים, לאפות עוגת גבינה פעם בשבוע לפני הנסיעה למשפחת האחות בחיפה, לבקר חברה חולה... חייה היו בַּנתינה. "תמיד עדיף לתת מאשר לקבל", אמרה לא פעם. מתנות קיבלה במבוכה גדולה, אפילו מהמשפחה הקרובה: "לא הייתם צריכים...", כאילו יש בקבלה בלב שמח איזו הודאה בחולשה.

כאשר כָּשַׁל כוחה, עברה יהודית לבית ערבה. בשש השנים בבית ערבה זכתה לסביבה תומכת וחמה. יום יום היה איתה לפחות אחד מילדיה. אף על פי כן, היה לה קשה מאוד. היא לא השלימה עם אובדן העצמאות, עם התלות בזולת ועם הוויתור הבלתי נמנע של הייעוד שלה – לדאוג ולעזור לכולם. יהודית נסגרה בתוך עצמה, לא חייכה, מיעטה מאוד לדבר. אתמול, בשקט, באו חייה אל סופם.

עם שמחה, שלמה וזוהרה, עם הנכדים ומשפחותיהם ועם המשפחה הרחבה  אנו שותפים בצער.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

  

מרים אהרוני, י"ח תמוז תשע"ז (2017)