שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

שרמן ברוך

שרמן ברוך
 
בשורת המצבות בבית העלמין, בין מצבות חברים והורי חברים שחיו איתנו ובינינו, נמצאת מצבתו של ברוך שרמן. 
   
פ"נ
בעלי, אבינו, סבנו היקר והאהוב
ברוך שרמן ז"ל
(NIEMOTKO BRONEK)
נולד בפולין 1913
נפטר כ"ט אדר א' תשמ"ו 1986
יהי זכרו ברוך
 
מי היה ברוך שרמן, ברונק ניימוטקו בשמו הפולני - לפי כיתוב המצבה?
השם אינו זכור לאף אחד, האיש לא חי ביפעת, שם המשפחה אינו נקשר לשמות משפחותיהם של החברים...
מדוע ולמה הוא קבור בבית העלמין של יפעת?
 
פתרון כמעט מלא נמצא לי בעלון 1269 מיום 21.3.1986, שבו מופיעה רשימה של צפורה בן-דור הנושאת את השם חסר הייחוד:
"על מקרה שקרה אצלנו". הכותרת אומנם סתמית, אבל הסיפור – מצמרר.
"אדם בשם ברוך שרמן נקבר באדמתנו", כותבת צפורה, "אספר עליו, למען יידעו, מי היה האיש".
 
והיא מספרת:
"בשנת 1950 הגיעה לארץ קרובת משפחה רחוקה מניצולי השואה – חיה'לה שרמן...
כשקוראים ושומעים סיפורי זוועה מהשואה, מזדעזעים כל פעם מחדש. ובכל זאת אין הדבר דומה לשמיעת עדות אישית מאדם קרוב, שעבר את החוויות האלו על בשרו... זוכרת אני כמו היום את אותו הלילה שבו ישבנו כמאובנים והקשבנו והקשבנו, כשהלב מתפוצץ. שמענו מחיה'לה איך נחרבה קהילת פינסק ואיך נרצחו כל היהודים, רבים מהם בני משפחותינו ומכרינו".
"הקהילה הושמדה בשלבים", מצטטת צפורה מן הזיכרון את סיפורה של חיה'לה, "עד שכונסה לבסוף לגטו הקטן, שבו נשארו בעיקר בעלי מלאכה ששירותם נדרש לגרמנים, יימח שמם".
 
עיון בעדויות ובמחקרי יד ושם שפורסמו חושף טפח ממה שאירע באותם "שלבים":
הצבא הגרמני נכנס לפינסק ב-4 ביולי 1941. ב-30 ביולי 1941 הוציא הימלר פקודה ברורה, במטרה לסיים במהירות ובבת-אחת את חיסול פינסק: "יש להוציא להורג את כל היהודים בפינסק. את הנשים היהודיות יש לדחוף לביצות". אחרי שהתברר כי ביצות הפריפט בעונה זו של השנה אינן עמוקות דיין כדי להטביע בהן את הנשים והילדים, הסתפקו אנשי הס"ס בשלב הראשון ברצח הגברים.
ב-5 באוגוסט נרצחו 8,000 נערים וגברים יהודים בני 16-60. הם הובלו לכפר סמוך – מרחק של כ-4 ק"מ מהעיר – כביכול לשם עבודה, ושם נורו. כעבור יומיים, ב-7 באוגוסט, נרצחו באופן דומה עוד 3,000 יהודים, ליד כפר אחר. פקודת מטה שחייבה את חטיבת פרשי הס"ס לעבור מייד ליעד אחר, האריכה את חייהם של הנשארים בחיים – רובם המכריע נשים וילדים – בעוד כשנה ורבע.
 
כ-20 אלף היהודים שנותרו בחיים רוכזו בגטו. בשל תנאי תברואה ירודים ביותר ומחסור חמור במזון נפטרו מדי יום עשרות שלא החזיקו מעמד. על המתים נוספו אלה שנתפסו בניסיון להבריח מזון לגטו, רובם ילדים ונערים. ב-29 באוקטובר 1942 רוכזו יהודי הגטו והובלו לבורות ירי שהוכנו מראש. באותו יום נרצחו בבת-אחת כ-10 אלפים נשים וגברים, ילדים וזקנים.
הנאצים סרקו את הגטו בשלושת הימים הבאים ובעזרת כלבי גישוש הוצאו ממחבואם יהודים שהסתתרו.
זקנים, חולים וילדים קטנים נורו במקום. 200 גברים, שהופרדו קודם, קיבלו הוראה לקבור את המתים. כשסיימו, נורו מייד.
 
נותרו בחיים רק 143 בעלי מקצוע – חייטים, סנדלרים, פועלי דפוס – שעבודתם נדרשה לגרמנים. הללו רוכזו בשני בתים שנקראו"הגטו הקטן". 143 בני אדם בלבד! זאת משמעות "הגטו הקטן" שמזכירה צפורה.
 
שבעה שבועות אחר-כך, ב-23 בדצמבר 1942, נרצחו גם אנשי הגטו הקטן, והקיץ הקץ על קהילת פינסק. מקהילה בת כ-30 אלף יהודים, נותרו בחיים 17(!), ביניהם חיה שרמן – נערה בת 15 בתחילת הכיבוש הגרמני ביולי 1941, בת 19 בסוף המלחמה.
 
*
איך ניצלה?
עדותה המפורטת של חיה מופיעה במשפט שנערך בבראונשווייג, גרמניה, בשנת 1964 נגד אחדים מרוצחי היהודים בפינסק. במשפט העידו חמישה מבין שבעה-עשר הניצולים. המשפט נמשך למעלה משנה והסתיים בעונשים קלים.
 
אביה של חיה, החייט אריה-לייב שרמן, היה חייט מקצועי מוערך. הגרמנים שמחו לתפור אצלו את חליפות המדים שלהם. אשתו, מינדל לבית גלייברמן, ושני הילדים הבוגרים – חיה ואחיה אשר – סייעו במלאכה בעבודות עזר וגימור. הודות לכך שרדה המשפחה כולה. באקציה של אוקטובר 1942 נקרעה הבת הקטנה יהודית, בת חמש, מזרועות אחותה חיה ונורתה – מילדה בת חמש אי אפשר היהלהפיק תועלת.
 
"במשך תקופה מסוימת התירו הגרמנים גם לשאינם גרמנים להיעזר בשירותי החייטות של שרמן. 
בין אלה היה הצעיר הגוי ברוניסלב ניימוטקו, שהגיע לפינסק מכפר ליד ביאליסטוק", מספרת לנו צפורה ברשימתה.
מעדותה של חיה שרמן במשפט בראונשוויג אנו למדים מעט יותר פרטים אודותיו:
ניימוטקו הגיע לפינסק עוד בתקופת השלטון הרוסי כדי ללמוד בבית הספר הטכני למכונאות של העיר וגר בשכירות אצל משפחה מקומית. הכיבוש הגרמני שיבש את הלימודים, אך עד מהרה נמצאה לו תעסוקה ופרנסה: מאחר שהיה בן של איכר והבין בחקלאות,הפקידו אותו הגרמנים על גידול ירקות עבורם בעזרת עובדים שהועמדו לרשותו.
 
ב-22 בדצמבר 1942 הגיעו הקלגסים הגרמנים לבית המלאכה של שרמן ולקחו את בגדיהם, אף שלא היו גמורים.
שרמן ומשפחתו הבינו את המשמעות: הגרמנים מתכוונים לגמור בקרוב עם כולם. לעת ערב הגיע אליהם ברוניסלב ניימוטקו.
הוא סיפר שנודע לו כי בלילה יחוסל הגטו כליל והוא רוצה לעזור, להציל לפחות את חיי חיה. יש לו אפשרות להסתיר אותה בביטחוןיחסי: בסמוך לביתו יש בית נטוש, שבחצרו הגדולה נמצא אחד מגני הירק שבאחריותו. בבית הנטוש יש מסתור שהכינה לעצמה בחשאי אשה יהודיה, מעובדות הגן. באקציה של אוקטובר, בדרכה למקום המסתור, נתפסה אותה אשה ונורתה במקום.
במסתור המוכן יוכל להחביא בינתיים את חיה.
אשר, אחיה של חיה, לא היה בבית. בימי ההרג הנוראים של סוף אוקטובר יצא את הגטו בדרכו ליער, לחבור לפרטיזנים. הם קיוו שהגיע בשלום למחוז חפצו.
 
"חיה לא רצתה להיפרד מהוריה", ממשיכה צפורה את הסיפור, "אך לא היתה ברירה. סוכם שתבוא עם רדת החשיכה לסמטה חשוכה ושם יאסוף אותה ברוניסלב. בערב, בסמטה חשוכה בפינסק נפרד האב מהבת לנצח נצחים במילים קורעות לב: לכי, בתי, אל הבלתי ידוע. אולי יתמזל המזל ותישארי בחיים. אז תוכלי לספר לעולם איך הושמדנו, איך הושמד עם ישראל".
"כל אותו לילה עמדה חיהלה בארון הבגדים בחדרו של ברוניסלב, כשהדי היריות מן הגטו מפלחים את ליבה. בבית היו הרבה בני אדם.הם שתו ויסקי, דיברו וצחקו – הרי היה זה ערב חג המולד. אולי היו ביניהם גם כאלה כמו ברוניסלב, שנשך שפתיים על הטירוף החוגג באין מפריע, מי יודע. כשנדמו הדי הירי, סיכן ברוניסלב את חייו שוב ורץ לגטו לנסות להציל גם את ההורים. הגטו היה שקט. לא ירו שם יותר. כולם היו מתים. לא נשארו בפינסק יהודים חיים".
 
ברוניסלב הביא את חיה אל המסתור בבית הנטוש. במשך חודשים רבים, מדי יום, הביא ברוניסלב לחיה אוכל ודאג לרווחתה ככל שיכול.
בפברואר 1943 הגיע לשם במפתיע אחיה, אשר. התברר שבדרכו אל הפרטיזנים ביער הותקף ונשדד, ונאלץ לחזור אל העיר. הוא מצא מסתור בבית המרחץ הישן שלא היה בשימוש. איכשהו מצא את דרכו אל ברוניסלב והצטרף אל אחותו במקום המסתור. במשך חודשיים החביא ברוניסלב את שניהם בסיכון נפשות גובר. אז נודע לו כי הבית מיועד להריסה, שתתבצע בקרוב.
צריך היה למצוא פתרון אחר.
 
אשר שרמן החליט לנסות שוב להגיע אל הפרטיזנים ובמשך זמן רב לא ידעו מה עלה בגורלו. מאוחר יותר נודע להם שנתפס ונרצח. חיה עברה לחדרו של ברוניסלב. הסיכון היה גדול ביותר – ברוניסלב כבר סומן כחשוד – ושניהם החליטו לנסות להצטרף אף הם לפרטיזנים. מאחר שהיה מסוכן מדי לצאת אפילו לרגעים מעטים בלי מסמכים, היה צריך להשיג לחיה תעודת זהות ארית.
חיה גזרה את תמונתה מצילום שהיה ברשותה, אך כשהגיעה להוציא את התעודה, זוהתה על ידי בחור שלמד איתה בבית הספר התיכון ורץ לדווח למשטרה. למזלה הצליחה לחמוק. ברוניסלב שכר דירה במקום אחר, לקח אותה לכפר, שם הצליחו להשיג תעודת זהות של איכרים, שבה לא היה צורך בצילום מזהה.
 
נסיונם לחבור לפרטיזנים בעזרת אחד האיכרים שברוניסלב היה קשור אליהם – נכשל. בלית ברירה חזרו לעיר. שבוע ועוד שבוע, ועוד אחד עברו, סיכון החשיפה גבר והלך. כדי להקטין את הסיכון להיתפס, רכש ברוניסלב סל גדול להובלת סחורה והחל להסתובב מכפר לכפר, כשחיה מקופלת בסל שעל גבו. לבסוף מצאו מסתור בעיירה לוּבֶּל, מרחק של כ-10 ק"מ מפינסק, שם השכירה להם חדר עוזרת הבית לשעבר של שרמן. בעיירה זאת הגיעה אליהם בסוף 1944 בשורת השחרור.
 
"כשהסתיימה המלחמה וכל עמי העולם חגגו את נצחונם על היטלר", ממשיכה וכותבת צפורה ברשימתה בעלון יפעת, "יצאו ממחבואם שרידים שבורים ורצוצים, בודדים, מחוסרי משפחה ובית. ברוניסלב גילה לחיה'לה שהוא אוהב אותה. הוא אמר לה שרוצה היה לשאת אותה לאשה, אבל אם היא לא רוצה בו, ימשיך לדאוג לה עד שתגיע למחוז חפצה. חיה, שהאדם הטוב והישר הזה היה ידידה היחיד בעולם, נישאה לברוניסלב".
 
מאחר שחיה נשארה יחידה מכל משפחתה, גילה ברוניסלב גדלות לב נוספת, בלתי רגילה, ושינה את שם משפחתו ל"שרמן", כדי שחיה והילדים שיוולדו ישמרו את שם משפחתה שנרצחה. לבתם היחידה קראו מינדל, על שם אמה של חיה. כאשר עלו לארץ מפולין בשנת 1950, הֵסב ברוניסלב (ברוֹנק) את שמו הפרטי לברוך. הבת מינדל קיבלה שם בעל צליל ישראלי יותר: מילה.
 
*
בעזרת ארגון יוצאי פינסק, עלה בידי ליצור קשר עם מילה שרמן-דרורי, הבת, שבביתה חיה כיום אמהּ חיה. השיחה היתה מרגשת ביותר. הוריה, סיפרה מילה, החלו את חייהם החדשים בארץ אצל בני משפחה בתל-אביב, שקיבלו אותם בחום. אחרי זמן מה רכשו דירה ברחוב החשמונאים. מאחר שלא היו אז עדיין אולפנים מסודרים להנחלת הלשון, פתחו ההורים חנות ירקות עבור אביה. הם קיוו שילמד את השפה העברית משיחות עם הקונים. לימוד העברית לא התקדם כמצופה, כי הלקוחות, דיירי הסביבה, שמחו דווקא לשפר ולשמר את שפתם מהבית – פולנית או רוסית – בעזרת השיחות עם הירקן מסביר הפנים.
 
איש מהם לא ידע על העבר של השרמנים. זכר השנים הנוראות הושקע עמוק והפרטים נשמרו כסוד מאיים. על פני השטח התנהלו חיים רגילים, נורמליים, של משפחה קטנה – להוציא את מורת-רוח של מילה ממנהגו החריג של אביה להביא הביתה כמעט מדי יום איזה "איש מסכן" שאסף בשוק או ברחוב ולתת לו ארוחה חמה. "הדבר הזה הרגיז אותי", סיפרה מילה, "רק אחרי הרבה שנים התחלתי לראות את מעשיו של אבא באור אחר, חיובי ומרגש". אחרי שחנות הירקות נסגרה, החל ברוך שרמן לעבוד במכון התקנים, שם עבד עד צאתו לגימלאות. חיה רעייתו עבדה כמזכירה בבית הספר התיכון "שבח". שנים עברו. ברוך שרמן חלה במחלה קשה של כלי הדם ונאלצו לקטוע את רגלו. הנכות לא פגעה ברוחו האיתנה. הוא השתקם וחזר לחיים עצמאיים. "אחרי שהותקנה לו רגל חדשה, אבא הצליח אפילו לרקוד", סיפרה מילה.
 
*
"באחד הימים הגיעה חיה הביתה ומצאה את בעלה ללא רוח חיים", מסיימת צפורה בן-דור את הרשימה בעלון.
"חברה קדישא בדקה את הניירות והודיעה: לא נקבור אותו, הוא לא יהודי, אין לו מקום בינינו.
"שעות עברו, המת מונח, ואין פתרון לקבורה. (בימים ההם, יש לזכור, עוד לא היתה בארץ אפשרות של קבורה אזרחית, ולא היו בתי קברות שנותנים מענה לשאינם יהודים). בכאב צורב פנתה מילה לכנסיה – זו הכנסיה שברוניסלב כל-כך רצה לשכוח.
אנשי הדת בכנסיה ראו במסמכים 'ברוך שרמן, לאום יהודי', ואמרו: לא!"
 
במצוקתה הרבה נזכרה חיה בקרובת משפחתה הרחוקה צפורה, וביקשה ממנה עזרה.
צפורה פנתה לעליזה גלעד, מזכירת יפעת דאז, וליאיר פסחי, האחראי על נושא האבלות ביפעת.
עליזה ויאיר התייעצו במהירות עם עוד שניים-שלושה חברים והשיבו בחיוב.
כך הובא ברוך שרמן, חסיד אומות העולם, למנוחת עולמים בבית העלמין של יפעת, לא הרחק מהאנדרטה לזכר יהודי ק"ק פינסק.
מרים אהרוני, 2013
 
אפילוג - השלמה
בתשעה באב תשע"ז, למעלה מ-30 שנה אחרי מותו של מציל חייה ובן זוגה לאחר מכן לכל החיים, הלכה לעולמה חיה שרמן.
למחרת הובאה למנוחת עולם בבית העלמין ביפעת, לצידו של ברוך ז"ל.
בחייהם, במותם - - -
יהי זכרם ברוך.
  
מרים אהרוני
אב תשע"ז, 2017