ילדי גן אתרוג מקוששים קש לשֵם בניית טאבון לאפיית מצות, לקראת פסח תשע"ב (2012)

צילום: עירית גלילי

במרכז התמונה: ליה הרמן, לשמאלהּ, בתוך הקש: אוֹרי דקל ולידהּ, מהגב, עילי [ילד חוץ]

מסורת רבת שנים בגני הילדים לקראת פסח היתה ועודנה אפיית מצות באמצעות טאבון. הטאבון הפשוט נבנה כל שנה מחדש בחצר הגן מבוץ (טיט) מעורב בקש קצוץ (תבן) – הרכב דומה ללבני הבניין שהכינו בני ישראל במצרים בעבודת פרך.

החומרים הבסיסיים לבניית הטאבון היו זמינים לילדי יפעת במשך כל השנים: הטיט – אדמה חרסיתית מחצר הגן, תבן – מחבילות הקש של הרפת, מים – מהברז בחצר. חומר הבעירה: זרדים יבשים מהסביבה. הילדים ריכזו את חומרי הגלם, ערבבו אותם היטב בידיים ודרכו עליהם כדי שיהיו לחומר בנייה חזק והטאבון לא יתפרק, לא יסתדק ולא יתפורר. אחרי שהסתיימה מלאכת הבנייה והטאבון התייבש בשמש, הונח עליו לוח פח והוא עמד מוכן ומזומן לתפקידו.

רק אז ניגשו הילדים להכנת המצות. הם לשו היטב את הבצק שנעשה מקמח ומים בלבד, רידדו אותו עד דק במערוכים, חוררוהו במזלגות ורצו החוצה לאפות אותו על הפח הלוהט של הטאבון. המצות החרוכות, ספוגות העשן, היו הטעימות שבמצות. 

בצילום הנהדר של עירית ילדי גן אתרוג מקוששים בקלות קש לתבן מחבילות הקש של רפת העמק ואוספים אותו בשק גדול. זה לא קשה מאוד, הרי הרפת קרובה והקש מצוי שם בשפע, קשור בחבילות. לעומת זאת, כמה מר היה גורלם של אבותינו במצרים, אחרי שפרעה הכביד עוּלוֹ עליהם והם נאלצו לאסוף בעצמם את התבן בשדות בנוסף למכסת הכנת הלבֵנים היומית: "וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן".  [...] וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שמות ה).

נחזור ונספר גם בפסח זה את סיפור יציאת מצרים: "מעבדות לחֵרות, מיגון לשמחה, מאֵבֶל ליום טוב, מֵאֲפֵלָה לאור גדול ומשעבוד לגאולה". נתכוון לכל מילה, נייחל לטוב.

מרים אהרוני, 2025