בית הספר החקלאי בנהלל היה כמדומה המקום בעל היוקרה הגבוהה ביותר ללימודי חקלאות בארץ (אולי אחרי "מקווה ישראל" הוותיק, אלא שלהכשרה ב"מקווה ישראל" התקבלו רק בחורים). מעמדו היה שווה-ערך כמעט למעמד הפקולטה לחקלאות ברחובות היום.

בחורים לא יכלו, כמובן, להתקבל ללימודים בבית הספר הזה – הוא יועד אך ורק ל"צעירות".

אבל גם לא כל אחת שחשקה נפשה בלימודי חקלאות הצליחה להתקבל. חנה מייזל הציבה רף גבוה מאוד לבנות.

לכתחילה ומראש היה עליהן לעמוד בשלוש דרישות בלתי מתפשרות, שהועמדו במבחן:

  א.  מבחן ערכי: רצינות ונחישות הרצון להקדיש עצמן לעבודה בחקלאות.

  ב.  מבחן שפה: שליטה טובה בעברית – תנאי הכרחי למוסד לימודי שנאבק בלי פשרות על עברית כשפה יחידה, בדיבור ובכתב.

  ג.  מבחן פיזי: מסוגלוּת לעבודה קשה ובריאות טובה.

שתי הדרישות הראשונות נשפטו ע"י חנה מייזל, המנהלת הנערצת, בעיקר על סמך קורות החיים שהבנות שלחו אליה בכתב – רבות מהן עדיין מן הגולה, לקראת עלייתן לארץ. הגושפנקה לעמידה בדרישה השלישית ניתנה ע"י הרופא של נהלל – ד"ר י.ביבר. בחוות הדעת הרפואית, אחרי תיאור מצב הבריאות של הנבדקת, רשם ד"ר ביבר את השורה הכי חשובה, הכי גורלית: "בלי שינויים" [בלשון עכשווית: ללא ממצא, במ"פ], "מסקנתי: מסוגלת/לא מסוגלת לעבודה בחקלאות".

התחקיר דלהלן מספר על דרכה של כל אחת מהבוגרות שלנו לבית הספר בנהלל ועל תקופת הלימודים. רוב המסמכים שעליהם מסתמך התחקיר הינם מארכיון יפעת, וחלקם מארכיון בית הספר החקלאי בנהלל, השמור כיום בארכיון המועצה האזורית. תודתי נתונה לאסתר רויניק, ארכיונאית המועצה, על עזרתה באיתור המסמכים המרתקים השמורים בארכיון זה; לשרי ברגיל, בתה של מרים עמית ז"ל, על הצילומים והמסמכים הקשורים במרים ובחברותיה בתקופת בית הספר החקלאי בנהלל; לעידו שלם, נכדהּ של יפה גלילי, על מכתבים אל יפה וממנה בתקופת נהלל.

שתי הערות בטרם נצלול בזמן:

  א.  ההערות בסוגריים מרובעים הן שלי ועל אחריותי.

  ב.  ציטוטים ממסמכי התקופה הובאו כלשונם אך בכתיב מלא, על מנת להקל על הקוראים.

לפתיחת בית הספר החקלאי בנהלל קדם משק פועלות, שהעמיד על הרגליים את המשק החקלאי עבור בית הספר. על הצעירות שעבדו במקום בתקופה זו נמנתה צביה רון (אז: קימלמן). צביה נשלחה לנהלל על ידי קבוצת השרון עוד בשנת תרפ"ד (1924), כשהקבוצה היתה עדיין ביבנאל. יעברו למעלה משנתיים עד שהקבוצה תעלה להתיישבות בעין בדה. מדי פעם, כשנוצרה הזדמנות מתאימה, נשלחו חברים וחברות ללימוד והכשרה בעבודה חקלאית במקומות שונים. צביה נשלחה לנהלל.

על תקופה זו בחייה כתבה צביה בזיכרונותיה כעבור למעלה מ-40 שנה (מתוך: 40 להתיישבותנו, יפעת תשכ"ו 1967):

    

     חלק מרשמיה של צביה בת ה-20, כתובים בשפתה הציורית והעשירה, הועתקו אל "ספר הקבוצה" –

     יומן החיים המשותף של קבוצת השרון תחת הכותרת: "ממחברתי".

     המתעניינים והמעמיקים מוזמנים לקרוא חלק מהן בקישור דלהלן, או – מוטב – לקרוא את כולן

     במהדורה המודפסת המוערת של הספר (ספר הקבוצה: קבוצת השרון תרפ"ב-תרצ"ו –

     הגות, לבטים ומאוויי חלוצים; מבואות והארות: אביבה אופז, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים תשנ"ו (1996). 

 

     מרשימותיה של צביה מתקופת נהלל, תרפ"ד

 

הסיפורים האישיים של "בנות נהלל" של יפעת מופיעים דלהלן.

ב"אחרית דבר" מופיע גם שירו של יצחק יצחק "בנות נהלל", שהוא המקור וההשראה לתחקיר כולו.