חדשות הקיבוץ
ברוכים הבאים
ברוכים הבאים לאתר יפעת!
מה קורה
מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.
גשם תשפ"ה
11.2.2025
היום נמדדו 4.0 מ"מ
מתחילת פברואר נמדדו 36.5 מ"מ
מתחילת העונה נמדדו 315.5 מ"מ
המהווים 56.7% מהממוצע הרב-שנתי
מזל טוב
לזהרה וגדעון ברזלי
להולדת הנכדה מאיה
בת לאורי ואילנה.
ברכות לכל המשפחה!
תפריט
לוח אירועים
הנטיעה הראשונה
הנטיעה הראשונה
מאת: מרים אהרוני
נטיעת עצים בשבט תשי"ב (פברואר 1952) היתה המעשה הסמלי והמעשי הראשון של הפלגים שהתאחדו לשם הקמת יפעת: קבוצת השרון והמצטרפים אליה משדה נחום, וגבת-איחוד והמצטרפים אליהם ממחניים. טקס הנטיעה קדם אפילו לטקס הנחת אבן הפינה, שנערך כחודשיים לאחר מכן. בכך קיימו החברים הלכה למעשה את הפסוק המקראי שליווה אותם כחזון וכצו עוד מימי נעוריהם: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם". מחמת מזג האוויר הסוער והגשום ששרר בט"ו בשבט, נדחה טקס הנטיעות הראשון בנקודה החדשה בימים ספורים ונערך ביום שישי, י"ט בשבט תשי"ב (15.2.1952).

למעלה: מימין: המודעה על הטקס מלוח המודעות של קבוצת השרון, משמאל: הציבור בדרכו לאירוע הגדול
למטה: הטקס על הכביש הראשי, ברקע - חדר האוכל בבניינו
למרחב
בעלון קבוצת השרון קע"ו (176) שהופיע באותו יום שישי, נדפסו רשימות שנכתבו לקראת האירוע המכונן של הנטיעה – ובהן חשבון נפש עמוק והתבוננות פנימה.
חיים גלעד ביטא בדימויים מרשימים את הרגשת היציאה למרחב ממציאות הצפיפות החונקת של הימצאות שתי הקבוצות – עיינות והשרון – בגבעת רמת דוד:
מול נופים חדשים
לנטיעה על גבעות מג'דל, מקום יישובנו החדש
נטיעה זו שאנו נוטעים היום, משמעות אחרת לה מזו שהיתה לנטיעות שהיינו נוטעים מימים-ימימה, זה עשרים וחמש שנים. משמעות מיוחדת לה בשבילנו, אשר דומה כי גם אנחנו טרם מיצינו אותה לעומקה ואף לנו טרם חוּוְרָה כל צורכָּה, לא כל שכן לאחרים.
כ"ה שנים, שנה אחר שנה, אנו מוסיפים ביום זה נופך נוי לנוף מכורתנו אשר בפינה מבורכת זו של עמק יזרעאל, שכשמו – כן הוא. עוד נטע, עוד שתיל – סמלים חיים לנו המוסיפים להכות שורש באדמה זו. כָּעץ וכָנטע שידינו נטעו, כָּעץ וכַשתיל, כן אנו מַרבּים חיים במקום מַטָּעֵנוּ, מוסיפים יצירה, חושפים מקורות מחייה ומְחַיִּים את נוף סביבתנו.
במתֵי מעט עלו ראשוני קבוצתנו על אדמת מהלול, היא רמת דוד. מרחבי העמק מזה והרי נצרת מזה השתרעו במחשוף עֶריָיתם, והעֵירוֹם שלט שלטון בלי מְצָרים מסביב. רק עשרים וחמש שנים עברו מאז – ומה רב השינוי אשר חל בנופו של העמק... הרמה שוקקת חיים ויצירה, הַלמוּת עֲמֵלים וטרטור מכונות, רינת תינוקות עם זמרת בעלי כנף ופעִיַּית בעלי חיים; ירַק דשא וצמרות עצים מאַוְּושות; שלשלת דורות של יוצקי אושיות ומניחי נדבכים, חוזי חזון ומטפחי מציאות – הורים ובנים וסבים ונינים ונוער – ניצולי תופת שהמולדת קידמה פניהם בזרועות-אֵם שלוחות – סימפוניה אדירה, שצליליה נפגמים מהֶעְדֵּר מרחבים ואופקים, משל לאותה ציפור שיר המתלבטת בכלובה וכנפיה הפרושות להמריא שחקים מתנפצות אל שִׂבכַת הברזל הסוגרת עליה. כך ראינו עצמנו לאחר כ"ה שנים, לחוצים ודחוקים על רמה זו ליד הקבוצה השכנה, אשר אף היא חורגת והולכת מתחומיה הצרים שתחמו ראשונים.
יסמל היום הזה את אי-הסיפוק בצמצום האופקים התוסס בקרבנו, והנטע הרך שידנו תיטע באדמת הגבעה החשופה יבשר את בשורת ההשתרשות מחדש ואת הרגשת המרחב שנפשנו כל-כך עורגת לה. יהיה נא השתיל הרך שידינו וידי ילדינו וידי חברינו לחיים ומפעל וילדיהם יטעו היום – פתיחה ראויה למסכת החדשה שאנו פותחים בה היום במאוחד ובמשותף.
להתחיל מבראשית
שרה רוזנברג, היא שרה יוגב, כתבה את מחשבותיה על עקירה ונטיעה מחדש – רשימה ששלובים בה ספקות וחרדות, אך בעיקר אמונה ותקווה:
ביום נטיעה
ט"ו בשבט – בשורת אביב, יקיצה מתרדמה חסרת מעש לתחום שכולו התחדשות.
עולים בלבי זכרונות מימים רחוקים, מבית אבא-אמא. עוד טעם התאנים והחרובים והתמרים לא פג, מראם החגיגי של פירות ארץ ישראל עוד לנגד עיניי. היה זה, במציאות ההיא של גלות, סמל לקשר למולדת. והנה היה הסמל למציאות – יפה, קורנת, שבה מקופלים יחד חולין וחג, שבת ועשייה.
יום זה משנֵה ערך וחשיבות לו לנו: לא שדרת ברושים ולא חורשת זיתים, גם לא מילואים לגנים אנו נוטעים היום. יום זה יירשם בדברי ימי יישובנו כשנת נטיעה ראשונה על הגבעה החדשה, שהם בשבילנו כתקיעת יתדות לנקודתנו החדשה.
ויש אשר הספק יתקפני: הייתכן?, ציבור שלפני מחצית יובל שנים תקע יתד לראשונה באדמתו, ומאז יגע ולא נלאה מבנות ונטוע, ביגיע כפיים וייסורים בנה את ביתו, נאבק עם פגעים ומכשולים והקים את משקו, זרע שדותיו, נטע גניו וכרמיו, הקים דור צעיר ואף כרה את קבריו – היקום ציבור כזה יום אחד ויעקור עצמו משורש ויָפֵר בריתו עם חלקת אדמה זו אשר לה נשבע שבועת אמונים? האם יעמוד לו הכוח להעתיק את עצמו למקום חדש ולהתחיל הכול מבראשית? אֵי המעיין ממנו ישאב מרץ עלומים ולהט עשייה? והרי בתמיכה הבאה מן החוץ בלבד לא די, ועם כל חשיבותה הרבה הרי היא כמו טל בוקר על אדמה צחיחה שאין זרע טמון בחיקה - - -
פתגם שגור בפינו: אין דבר העומד בפני הרצון! כל מפעלינו בארץ זו מעידים על כוחו של הרצון. לרצון מקובץ, מחושל ומכוון של הציבור כולו נפלל, אותו נעורר, והוא יעמוד לנו בשעת מבחן זו. רצון זה יהיה בעזרנו להתגבר על מכשולים ולהסיר אבני נגף מעל דרכנו המשותפת עם חברי גבת.
וביום זה תהא התפילה בליבנו: מי ייתן, וכשתילים הרכים אשר בידינו, יכה בליבנו שורש הנטע הרך של חברוּת והבנה הדדית, נטפח אותו ונגן עליו בפני רוח רעה, ובחסותו נקים את ביתנו החדש לתפארת.
התחדשות
כרמיה ארצי, אז בכיתה יא', ביטאה את הצמא להתחדשות פנימית חברתית, שתבוא עם ההתחלה החדשה. ברשימתה ניכר הגעגוע אל קירבה נפשית ותחושת יחד שאיפיינו את תקופת הבראשית של הקבוצה – ונראה שאין חשיבות לשאלה אם כזאת היתה התקופה ההיא באמת.
* * *
[...] בט"ו בשבט, בראש השנה לאילנות, אנו נוטעים עצים ראשונים בגבעה השוממה, אשר תהיה בעוד זמן מה ביתנו החדש.
[...] מנסה אני להעביר במחשבתי את הרגעים שנחרתו בזכרוני מהווי הקבוצה ונופה. זוהי שרשרת ארוכה של רגעים קטנים, לכאורה לא חשובים ביותר, אך הם מצטרפים לדבר-מה גדול ויקר – ה ב י ת! הנה אותו עץ אשר כאילו אך זה ניטע, וכבר הוא שולח ענפים אל-על. אותו בית – אך לפני זמן קצר היה במקומו שטח ריק, מכוסה קוצים, וכבר הוא עומד על תילו. כל דבר בחצר גדל וצמח יחד איתנו, ומשום כך הוא כל-כך יקר.
וכן גם החברים. אזכור אותם כאשר שערותיהם היו כהות ופניהם חסרי קמטים שנחרתו עקב עבודה ועמל. בעיקר זכורים לי רגעי השמחה והצער, שבהם כאילו התלכדו כולם לגוף אחד, מוצק, איתן, הנכון לכול – אם ברגעי אסון, כשכולם שותפים לצער ועל פניו של כל אחד כאילו הרגשת אשמה, ואם ברגעי שמחה, כשהתרוממות הרוח שוטפת את כולם לריקודים סוערים או לשירה אדירה. אז ניסרה באוויר הרגשה של משפחה אחת, שכל אחד קרוב כל-כך אל השני. הצער והחולין הוסרו במחי אחד. נשארה החברוּת המלכדת, אותה חברוּת אשר איחדה את כולם לגורל חיים משותף. כמה יקרים היו אז החברים!... וחבל שרגעים כאלה נעשים נדירים יותר ויותר, והתחום הצר של המשפחה בולע את האדם, המקים לו לאט לאט תחליף למשפחה הגדולה, הרחבה.
מי ייתן, והיתה ההתחלה מבראשית עכשיו דומה להתחלה מאז, והיה הבניין המחודש לא רק במשק אלא גם בלבבות, והיכתה ההיאחזות הזאת שאותה אנו מתחילים היום שורשים עמוקים וענפים שיסתעפו ויעלו מעלה-מעלה, ותהי לעץ רם, שלם בפנים ובחוץ, אשר יעמוד בפני כל רוח וסערה וימשיך לעשות פרי.

מימין, בנים צופים פני עתיד: גדעון כנעני, חיים גוטמן, יורם קול, ראובן שוהם, אברי ליפניקר, מביט מהצד: עודד מינדלין
משמאל, בנות מחוללות: כרמיה ארצי, שרה שמיין, מיקי רודיך
עוד אֶבנֵך ונבנֵית
בעלון גבת-איחוד שהופיע ביום שישי שלאחר מכן (מס' 734, כ"ו שבט תשי"ב, 22.2.1952), נמסר במדור "אינפורמציה" דיווח קצר, שניסה לשמור על יובש ענייני אך גלש כמעט בעל כורחו להתרגשות אמת:
ביום שישי, י"ט בשבט, בשלוש אחר הצהריים, התכנסנו אנו – חברי גבת וילדינו, יחד עם חברי קבוצת השרון וילדיהם וחברים משדה נחום המצטרפים לחברתנו – לנטוע נטיעה ראשונה לרגלי הגבעה שהועדנו לבניית ביתנו. טקס הנטיעה, שנשזר פרקי שירה וריקוד, נעשה תוך התלהבות והרגשת יצירת בראשית...
אותה "התלהבות והרגשת יצירת בראשית" ניכרה היטב ברשימתו הפואטית של ישראל שהם אחרי שורות האינפורמציה:
עם נטיעה ראשונה
המכוש מוּנָף ומוּרָד. מפורר הוא רגבי אדמת בראשית. תכופות ניתר-קופץ בליווי צליל המעלה הד, ושוב מוּרָד. ברזל סלע יָרוֹעַ, ינפץ וִיתַחֵחַ.
- מי אתה, למה בָּאתָ להפריע שנת קדומים שלי?
- זה אני, הלא תכיריני? באתי עֲדַיִךְ, הגבעה, זו לא פעם ראשונה. לפנים עם ילדיי הקטנים טיילנו בך. הם קטפו כלניות ורקפות אגודות-אגודות וקפצו מסלע לסלע בתרועה וצחוק, ומדי שוּבֵנו ירדה הדממה עלַיִךְ ונשאַרתְּ משמימה כמקודם...
- היום אפקדֵךְ לבָשְׂרֵךְ כי מָלאָה צבאֵךְ, די לך לנום! עוּרי מתרדמת נצחים. שְׂאי עינייך מסביב וראי: על כל גבעה רמה התכוּנה רבה. חיים חדשים נוצרים, ומדוע ייפקד מקומֵך ביניהן? גם בך יָשׁוֹקוּ חיים, תהיה לך עדנה. נבנך ונ...
- ?
- אל תראיני ששיבה זרקה בי ושריריי רפו קצת. תמורת זה נסיון חיים ועבודה רבת-שנים הבאתי, גם את מסירותי ונאמנותי שלא רפו. ואחרון-אחרון: לא לבדי באתי, כי גם את בניי, שבינתיים גדלו, הבאתי אליך. גם בליבם טיפחתי את רגש הנאמנות לערכי העבודה, לחירות האדם ואי כניעה לכפייה, אשר בגלל אלה נעקרנו מאדמת מטענו ובאנו עד הלום.
נַעֲטֵךְ יריעות דשא-עשב, ניטע בך כל עץ ושיח. לא עוד תהיי ללהט השמש בקיץ ולסערת הגשמים בחורף. בין עפאי-עצַיִךְ ציפורים תקנֵנָה. בין שְׂדרותַיִךְ ירועע וירוֹנָן. עם רב יהיה בך: זקן וטף ושמחת נעורים.ויתערו בך בָּנַיִךְ והדורות הבאים, בני חורין ומאושרים, ולא יִנָתְשׁו עוד מעל אדמתֵךְ.
שמעה הגבעה ושתקה. שתקה והאמינה. כי עדים הם הנטעים הרכים אשר למרגלותיה והלהט-הברק אשר בעיני נוטעיהם, כי אומנם קוֹם יקומו הדברים עד תּוּמָם.
.jpg)
מימין: תקיעת חצוצרה בפתיחת הטקס, משמאל: הבנות במחול
שלשלת הדורות
חוויית נטיעת הבראשית השאירה את רישומה העז גם על ראובן, בנו הצעיר של ישראל שהם, אז נער בן 14. בעלון הקיר "חבריא – יומן חברת הילדים בגבת (איחוד)" מס' 306, כתב ראובן ברגש רב, חף מכל ציניות:
מה לנו י"ט בשבט
בי"ט בשבט עלינו לנטוע בנקודתנו.
עץ ראשון זה שנטעו ידינו על האדמה הסלעית, חלוץ הוא לעצים שיבואו אחריו.
ביום זה כרתנו בריתנו את האדמה. עימה יחד בשמחה, עימה בצער ויגון. ביום זה היו פנינו נשואות אל העתיד, אשר ענני תוגה מרחפים מעל תחילתו, אך סופו מזהיר באור יקרות. היבטנו אליו בעיניים ישרות. אז שכחנו את העבר, שכחנו ימים שְׂבֵעֵי רוגז ומרורים.ועתה אנו "סימן קריאה" ליישוב היהודי באשר הוא פה: הנה, ביתנו זה השני – ביתכם יהיה. ביתכם וביתם של רבים אחרים. אכן, החילונו במפעל גדול, אך הוא עודנו בעריסתו, וכתינוק זה הממרר בבכי, הממולל בידיו וברגליו, המבקש לגדול – כן גם מפעלנו זה זועק ומבקש בכל נימי נפשו לגדול.
ביום חג, אל לנו לשכוח את החברים ההולכים לבנות את משקם-משקנו, את שערם אשר זורקה בו שֵׂיבָה. אנו מחוייבים לתת את כתפֵנו הצעירה והזקופה עם הכתפיים הכפופות, כי אנו ממשיכי דור חלוץ ותומכיו.
ונקווה כי עצים אלה לא יִסָּפוּ ולא יִתָּמוּ, כי הן בדמעות חרדה אל הגומות הוכנסו, ברעדה כוסו בעפר למען הצל את הבית, למען שַׁוּוֹת לה מראה פנינה בין אבני חצץ, למען אֱסוף תחת נופם צעירים, צעירות, תינוקות וזקנים למען ימצאו בהם נוחם העוזבים את ביתם.
שורשים עמוקים

בני נעורים מקבוצת השרון בטקס
קריינים עם שתילים: שולה ליסר, ?, עמוס עברי
המחוללים:
בנים: אבנר גלילי, עמוס עברי, אמציה וילקומירסקי, שלומיק זיגלמן, יחזקאל עזרוני
בנות: שפרה יזרעאלי, תרצה יוגב, זיוה יוגב, נורית דנאי, מירי פסחי
שני הפסוקים שעיטרו את במת הטקס מפליאים לבטא את המעמד.
הפסוק האחד הוא מתוך חזון העצמות היבשות: וְקָרַב אוֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד, לְךָ לְעֵץ אֶחָד (יחזקאל לז, יז). הנביא מצוּוֶה לקחת שני עצים, לכתוב על אחד "ליהודה ולבני ישראל חבריו" (מלכות יהודה) ועל השני "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל" (מלכות ישראל) ולקרב אותם זה אל זה. בהתערבות אלוהית יתחברו אזי השניים לאחד. במילים פשוטות: מתוך הקרע והפילוג תצמח אחדות חדשה ויציבה. בהקשר לפילוג בגבת שמתוכו הוקמה יפעת, הבחירה בפסוק זה ברורה מאליה, בהירה ומדוייקת.
הפסוק השני מוכר לכל ילד: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם (תהילים א, ג), אך לדעתי נבחר לגמרי שלא במקרה. בהכירי את חברינו הוותיקים ואת עומק המחשבה והידיעה שאיפיין רבים מהם, אין לי כמעט ספק שלבחירה יוחסה משמעות פנימית עמוקה. נראה לי, שמי שבחר בפסוק תהילים זה דווקא, ראה לנגד עיניו את פירוש המלבי"ם: "כעץ שתול - לא כעץ נטוע, כי יש הבדל בין הנטוע והנשתל, הנטוע הוא הנטוע במקומו, והשתול הוא הצמח שנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר להשביחו ולתקנו". בראייה זו, הפסוק מבטא בדיוק מופלא את התחושה של החברים במעבר ליפעת: התקווה להכות שורשים מחדש לאחר שנעקרו ממקומם, להתעצם ולהתחזק פי כמה דווקא מתוך כאב העקירה.
חג בלבבות
ולקינוח, חיבור מתוק שכתבו ב"חבריא" בנות כיתה ה' – שרה פרויליך ורותי שוחט:
ט"ו בשבט על הגבעות
ביום שישי נתקיים טקס הנטיעות על הגבעות.
היה יום יפה. השמש זרחה והגבעות היו עטופות דשא ופרחים. הקהל התיישב על הסלעים והטקס התחיל. כסימן להתחלתו תקעה חצוצרה, אחרי כן הקריינים קראו ושרו, ואיתם כל הקהל. היו ריקודים יפים ושירה עליזה הדהדה על פני הגבעות. היה נדמה כי יחד עימנו הטבע שר ומשתתף בשמחתנו.
אחר הטקס ירדו כולם לנטוע עצים. הנטיעה על הגבעות היתה נעימה מאוד, הציפורים שרו והכול היה בהיר, עליז ויפה.

מימין: הילדים הצעירים רוקדים ושרים בלוויית תופים ומצילתיים
עם המעדרים משמאל: דודו ביטמן ויורם אדר
לכל עץ יש שם
ולבסוף, אי אפשר שלא לשאול: אלו עצים נטעו הנוטעים הנרגשים, והיכן?
שמחה ארצי פירט את תוכנית הנטיעה בעלון קבוצת השרון:
לקראת נטיעת טו בשבט תשי"ב
[...] בשלב זה אנו נוטעים את השטח שהוא מחוץ לתוכנית הבנייה. אם עניין תכנון הנקודה יתקדם, ייתכן שנזכה עוד השנה גם לשלב שני של נטיעה.
לאורך הכביש, בגבולה הדרומי של הנקודה, תינטע שדרה בת שלוש שורות של עצי קזוארינה. על הגבעה עצמה, ברוחב של 60 מטר, תינטע חורשה שהעץ העיקרי בה יהיה האורן הירושלמי, וכבני לוויה לו – אורן קנרי, אורן הסלע, אורן מאריסימוס, ברוש אריזונה, אזדרכת וכליל החורש.

למעלה: מימין: שמחה ארצי וילדים, הילד משמאל: דני אדר; נערה מתבוננת: דינה עדיני; משמאל: ליפא ליסר
למטה: מימין: משה דיטל וניסן ורונה עם ילדים, משמאל: יוכבד מחניימי מתבוננת ביהושע הגוחן בנטיעה, מחזיקה את העץ: מלכה ארצי
הנטיעה היתה לאורך כביש 73, ממערב ומדרום-מערב לגבעת יפעת.
מה נשאר היום מן הנטיעה ההיא?
שרדו הרבה קזוארינות יפות וכמה ברושים מרשימים.
לאורן ירושלים, שהיה העץ העיקרי בנטיעה, כמעט לא נותר זכר. חלק מהעצים נכרתו במרוצת השנים בפעולות שונות של הנחת תשתיות באזור, ורובם הוסרו אחרי שנפגעו על-ידי הכנימה איצריית האורן ומזיקים אחרים, או נשברו וקרסו ברוחות חזקות ופגעי מזג האוויר. לעומת זאת, ישנם בין העצים הוותיקים הרבה עצי אורן קפריסאי (אורן בְּרוּטְיָה), הדומה לאורן ירושלים אך עמיד הרבה יותר – ייתכן ששני המינים ניטעו יחדיו כ"אורן ירושלמי" בלי הבחנה.
מאורן הסלע, ששמו הרשמי היום הוא אורן הצנובר, לא נותרו אלא פרטים ספורים ומן האורן הקנרי לא נותר כנראה אף עץ.
המין ששמחה קורא לו "מאריסימוס" נקרא היום אורן החוף, (P.maritima או P.pinaster). ישנו לפחות עץ אחד ברצועת הנטיעה הראשונה.
אזדרכת וכליל החורש הינם עצים חלשים יחסית, אך מיטיבים להתחדש. ליד שער הכניסה ליפעת הסמוך לתחנת האוטובוס לחיפה ניתן לראות עצי אזדרכת, ולאורך הכביש הפנימי, משני צידיו, עוד פורחים שנה בשנה כלילי החורש, שגזעיהם וענפיהם הוותיקים נפגעו נשברו שוב ושוב, אך הם שבים ומתחדשים שוב ושוב. הלוואי עלינו.
מרים אהרוני, ט"ו בשבט תשע"ד, ינואר 2013