השמות הנוספים של החג: חג מתן תורה, חג החמישים, עצרת ואפילו חג הקציר נזכרו לעיתים רחוקות, וגם אז רק במובאות מן המקורות בעלון ובכרזות החג.

האופן שבו חגגנו חג אהוב זה הצדיקו את השם הנבחר: לב-לבו של החג היו טקסי הביכורים המרשימים – תזכורת מושקעת, תמציתית ומרוכזת לשיבתנו לארצנו להיות בה עם עובד אדמתו, ולחידוש מסורות-חג מימי קדם.

עד קום המדינה הקפדנו לציין שהביכורים הם קודש לגאולת הארץ, תרומה לקרן הקיימת לישראל, ויעיד צילום מטקס הביכורים בקבוצת השרון בשנת תרצ"ז (1937) שבו רואים בבירור איזה נפח תופסת על הבמה הקופסא של הקרן הקיימת לישראל. אחרי הקמת המדינה הלך והצטמצם מקומה המרכזי של הקק"ל בחיינו, וממדי הקופסא הכחולה על הבמה הלכו והצטמצמו – עד שנעלמה משם לגמרי וטקס הביכורים החל להתקיים לעצמו.

 

 

 

משנה לשנה הלכו והתעצמו כוח הדמיון וכשרון היצירה שהושקעו בגאווה על ההישגים שהישגנו ועל היש הרב שיצרנו בעמלנו. צוותי הענפים עמלו שעות וימים על התצוגה המרשימה של הענף בתהלוכת הביכורים, מוּנָעים מכוח האהבה לענף ומכוח התחרות הסמויה, שבשנים מאוחרות יותר זכתה לעידוד בדמות פרס או ציון לשבח. דברי הקישור, הנגינה, השירים, הדקלומים והריקודים השזורים בטקס עלו מדרגה.

הזיקה עזה של הוותיקים למקורות באה לביטוי רב רושם בתהלוכות הביכורים של קבוצת השרון: פסוקי מקרא עיטרו את תצוגות הענפים, כל המרבה – הרי זה משובח.

הצילומים מחג הביכורים תש"י (1950) מדגימים זאת היטב:

על עגלת הרפת יושב זאב משי, אוחז בשלט מנבואת יואל: "וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב".

הרפת לא הסתפקה בפסוק אחד, והוסיפה פסוק מתהילים, המתנוסס על העגלה עצמה:

"הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר, נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ".

בקיבוץ אחר היה פסוק זה מכסה מן הסתם גם את ענף המספוא – לא בקבוצת השרון.

המספוא הופיע בנפרד, בעגלה רתומה לזוג פרדות שעוטרה בפסוק מספר דברים – חציו בחזית הקדמית של העגלה וחציו בחזית האחורית: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ".

הלול והפלחה התחרו בפסוקי תהילים: "וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף!", מתפארים הלולנים, והפלחים מכריזים לעומתם: "וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד".

קשה להאמין, אבל אפילו "ענף הרכב" התהדר בפסוק מישעיהו: "מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב", וצבי יוגב, הנהג הוותיק, הרגיש שווה בין שווים עם כל יודעי הספר.

 

  

   

 

ביפעת תפסו סיסמאות של כאן ועכשיו את מקום הפסוקים העתיקים. "על אף הקיצוץ הלול הוא חרוץ!", קובע הקופירייטר של הענף – כנראה יצחק יצחק – בחג הביכורים תשט"ו (1955). הפלחים חלקו לעצמם שבחים: "המקום הראשון בגוש הקישון!" – ולא היה ברור, גם לא כל כך חשוב, איזה מקום ראשון הושג פה. "תנו מבט בתוצרת יפעת!" התגאו עובדי המטעים שנתיים לאחר מכן. גן הירק בניהולה של רות הקר נקט קו קיצוני של צמצום, ויתר לגמרי על מילים של התפארות והסתפק בעיטורי ירקות שאומרים הכול.

 

  

מלבד ביכורי הענפים כלל הטקס גם שירים וריקודים. ילדי הפעוטונים והגנים, זרים לראשיהם וטנא בידם, שימחו את הלבבות בכל טקסי הביכורים לדורותיהם בריקודי מעגל לצלילי "פרי גני הנה הבאתי" ו"סלֵינו על כתפינו".. חשוב לציין כי בשכבר הימים התחשבו בילדים יותר מאשר בשנים מאוחרות יותר והזרים לא הונחו ישירות על ראשי הילדים הצעירים. יוכיחו שתי התמונות המלבבות מחגי הביכורים בגבת מאלבומה של משפחת דיטל.

 

עם השנים נעשו פעמים אחדות מאמצים לאַחֵד כוחות עם השכנים ולחגוג את החג במשותף. מי שהיה בטקס הביכורים של שנת תשכ"ב (1962), המשותף ליפעת ושריד, לא ישכח אותו. דוד מנור עשה לילות כימים כדי להפיק חגיגה גרנדיוזית, "גדולה מהחיים". הטקס החל בקריאה החגיגית מהלכות הביכורים במשנה: "...והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו... והחליל מכֶּה לפניהם... והם הולכים בכל הדרך וקוראים: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ"... כל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם... והם מהלכים בתוך ירושלים, והחליל מכֶּה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, נטל כל אחד ואחד סלו על כתפו ואומרים: " הַלְלוּ יָהּ: הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשוֹ"... ואכן, בראש התהלוכה המדהימה הלכה פרה שקַרניה צופו זהב וראשה עוּטר בזר זית, והקהל הרב צעד אחריה בעקבות נוגנים בחלילים ותופים – הוד והדר ממש!

אט אט, מבלי שנרגיש, החל חג הביכורים לרדת מגדולתו. אולי גרם לזה מיקומו בלוח השנה – זמן לא רב אחרי פסח וחג העצמאות, ועל סף העונה הבוערת במטעים ובשדות. ייתכן שתרמה לכך גם ההרגשה שחג הביכורים דומה מדי לחג האסיף, ומוכרחים להבדיל ביניהם: אי אפשר לרומם על נס בצורה מקורית יותר מפעם בשנה את הישגי הענפים. היו נסיונות לצקת תכנים חדשים ונוספים לטקס: שבעת המינים בריקוד ושיר, תמונות ממגילת רות, סצינות קציר – הכול לפי הדמיון והכוח של צוות החג – ברם, מסורת מקומית חדשה של ממש לא נוצרה, והחג החל להישען יותר ויותר על פעילויות החג האזוריות. בד בבד עם התהליכים האלה, הלך ונדחק מבכורתו גם השם "חג הביכורים" – והחג חזר להיקרא "חג השבועות" – כשמו במסורת ישראל מאז ומעולם. איך שגלגל מסתובב לו...

 

ראה גם:

תיקון ליל שבועות