עובדי הכלבו תשל"ו (1976)

בתיה בירנבאום, ישראל דיטל ויוסלה זינגר

צילום: מוטקה שפר

ביוני 1976 נחנך ביפעת הכלבו במקומו החדש. רק אז קיבל מוסד שירות חיוני זה את השם כלבו (תחילה בכתיב "כל-בו") – עד אז קראו לו "מחסן אספקה קטנה", ובפי הצעירים: "קלמניה", כמחווה לקלמן ליס, האחראי לניהול המקום.

בקלמניה העמוסה לעייפה קיבלו החברים מוצרי יסוד, ברישום ללא תשלום – מסוכר וסבון, מברשת שיניים ומשחת נעליים ועד שרוכים, נורות חשמל, ביסקוויטים פשוטים וסיגריות למעשנים. מאחר שאת כל הארוחות אכלו כולם בחדר האוכל, לא היה צורך בדברי מאכל, ומאחר שחומרי הניקוי היו במיכלים גדולים ברחבה פתוחה למילוי חופשי, גם בהם לא היה צורך. העובדים עמדו מאחורי דלפק צר, הגישו לחברים מה שביקשו. אפשרויות בחירה כמעט שלא היו. 

אחרי שנסגרה המדגרייה והתפנה מקום מרכזי רחב-ידיים, הוחלט להעביר לשם את הכלבו. יואל רון קיבל על עצמו את הניהול. אחרי התקנת מדפים והתאמות אחרות, התרחב ההיצע למגוון עשיר של מוצרים ואפשרויות בחירה. מי היה מאמין שאפשר לבחור בין סוגי שמפו שונים, מי חשב שזה בכלל חשוב? המרחב איפשר סוף-סוף שירות עצמי – ייקח כל אחד מה שמתאים ונכון לו. סדרי עולם הצריכה ביפעת השתנו לבלי הַכֵּר

חמישים שנה עברו. הכול השתנה מאז. הכלבו נעשה שוב צפוף, אבל מסורת השירות החברי מאיר הפנים כלפי כל אדם נשמרה. ברכות לחג היובל!