סימה גבתי ויוסי יעקובסון

כאשר כלה כוחם של ראשוני הוותיקים ולא יכלו עוד להמשיך בעבודה בענפיהם כמימים-ימימה, הושקעה מחשבה רבה באפשרויות לשילובם במקומות עבודה מותאמים. האפשרות "לצאת לפנסיה" לא עלתה על הדעת בקרב בני הדור שידע בנעוריו מחסור תמידי והעבודה היתה עבורו משמעות החיים. הסיבה העיקרית לקום בבוקר היתה עבור רבים מהם הציפייה ליום עמל חדש. האחריות למצוא פתרון ומענה לכל אחד כפי יכולתו ולפי צרכיו היתה מוטלת על החברה כולה – זה היה מובן מאליו. כך הוקמו בראשית שנות ה-70 'טעם' ו'פינתי' – ענפונים שאיפשרו לחברים בזקנתם עבודה ויצירה בתנאים המתאימים למגבלות הפיזיות והבריאותיות.  

'טעם' נחנך בשמחה ובחום רב בשנת 1970. הרעיון היה ייצור של תמונות וחפצי נוי שונים למכירה, בתקווה שההכנסות יאפשרו למפעל הקטן להיות רווחי או לפחות מאוזן. אבל כדאיות כלכלית לא היתה תנאי להמשך קיומו של 'טעם'. התנאי ההכרחי היה הרגשה טובה של החברים ומענה לרצונם להמשיך להיות שייכים ותורמים עד יום אחרון.

מי שהופקד על 'טעם' היה יוסי יעקובסון, יוסיניו. יוסיניו, צייר מוכשר ואהוב, צייר תמונות על דיקט, קרטון, בד או  נייר והחברים צבעו אותן; הוא שירטט חיות ודמויות על לֶבֶד שהחברים גזרו ויצרו מהן מוביילים מתוקים לתינוקות וילדים; הכין תמונות באטיק והחברים עשו את הגימור. ידיו של יוסיניו מלאו עבודה. החברות והחברים ב'טעם' אהבו אותו אהבת נפש, הוא היה עבורם אב חומל ובן מסור. אף פעם לא כעס, לא איבד סבלנות, היה לכל אחד ואחת מהם חבר טוב, תומך, איכפתי וקשוב.

בשורות השיר שכתב בזקנתו המשורר טוביה ריבנר, חבר מרחביה, בא לביטוי החסד שהביא 'טעם' לחייהם של הוותיקים:

תּוֹדָה עַל שֶׁאָהֲבָתִי נֶעֶנְתָה בְּאַהֲבָה וְלֹא נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי בְּזִקְנָתִי

תּוֹדָה עַל שֶׁלֹּא כָּל הַפָּנִים שֶׁעוֹבְרוֹת עַל פָּנַי עֵינֵיהֶן בּוֹהוֹת

תּוֹדָה שֶׁכָּךְ וְתוֹדָה שֶׁעוֹד הָיִיתִי מְסֻגָּל לוֹמַר כָּל זֹאת.