באוקטובר 1987 התפרסמו בעלון יפעת סיפוריהם של חברי יפעת שהיו על האונייה "יציאת אירופה תש"ז", היא "אקסודוס": רחל כהן, יצחק מינקובסקי, צילה וזליג סובול, חוה חורש ויהודית קוצר. כל אחד מהחברים סיפר גם על שנות המלחמה שקדמו לעלייתם לאונייה המפורסמת, שהבריטים מנעו את כניסתה לארץ והחזירו אותה לגרמניה, אחרי מאבק עיקש ומר מצד 4500 מעפיליה ניצולי השואה.

 

*

חוה סיפרה איך נלקחה במפתיע בנובמבר 1944 על ידי הגרמנים ברחוב בבודפשט ונשלחה עם מאות נשים יהודיות באחת מצעדות המוות הרגליות הנוראות לכיוון אוסטריה. בקיצור רב סיפרה חוה על הצעדה הרגלית בחורף, הזכירה את הקור, הרטיבות חודרת העצמות והרעב, המוות והחולי שהקיפוה מכל עבר. היא לא רצתה להרחיב בתיאורים הקשים וגם לא הסכימה לספר על החיים במחנה הריכוז ליכטנוורט שאליו הגיעו אלו ששרדו את הצעדה.

 

בגמר המלחמה, כאשר חזרה לבודפשט, נודע לה שבעלה דז'ו, שגוייס עוד בשנת 1942 לפלוגות הכפייה ההונגריות ונשלח לחזית הסובייטית, איננו עוד בין החיים, אבל הבן יוסף ניצל: אשה הונגריה ממכריה, ששמעה שלקחו את הנשים היהודיות, דאגה ליוסף בן השבע והכניסה אותו למוסד של הצלב האדום. אחר כך עבר בין מוסדות שונים לבין בני משפחה שנשארו בבודפשט, אבל שלום לו.

 

בינואר 1946 הצטרף יוסף לקבוצת ילדים, רובם יתומי מלחמה, שיצאה מבודפשט בדרך הארוכה לארץ ישראל. יוסף רצה מאוד ללכת איתם וחוה הסכימה בלב כבד. באמצעות המכתבים שקיבלה מיוסף עקבה אחרי נדודי הקבוצה ממקום למקום, עד שהגיעו למקום מבטחים בבייריש גמיין באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה. חוה יצאה לדרך בעקבותיו, הגיעה לבייריש גמיין ונשארה במקום כאחת המטפלות של הילדים.

 

בראשית 1947 הגיעו לבייריש גמיין אנשי ההפקה של חברת הסרטים האמריקאית MGM. הם חיפשו ילדים שישתתפו בסרט "אַיֵּה בְּנִי" שיצולם בשוויץ ועלילתו – ילדים יהודים במלחמה. המפיקים הבטיחו שמייד בתום הצילומים יעלו את הילדים לארץ בצורה ליגאלית. עתיד הילדים משתתפי הסרט נראה מובטח לאין ערוך מזה של הנשארים. בין הנבחרים היה גם יוסף (וכן תמר גולדשטיין, יהודית טרנר, רחל לינזר ודוביק קיש). חוה הסכימה שוב להיפרד – מבוגרים לא היו דרושים למפיקי הסרט – למען עתידו של הבן במציאות של אי ודאות מתמשכת.

 

ביולי 1947 הגיעה במפתיע לבייריש גמיין ההודעה: נוסעים לארץ ישראל! אנשי הצוות עלו עם הילדים על משאיות מחופות ברזנט ובשקט מוחלט נסעו לצרפת. יחד עם 4500 יהודים שנאספו מכל אירופה עלו על סיפון אקסודוס.

 

המקום שהוקצה לכל אדם באונייה היה מינימלי. לא היתה כל אפשרות לנוע באופן חופשי, אפילו להתהפך ב"מיטה", שלא לדבר על התורים לשירותים, ובכל זאת היתה אווירה של שמחה וציפייה. חוה, שגדלה בבית רחוק מציונות ויהדות בכלל וראתה עצמה הונגריה לכל דבר, למדה בזמן המלחמה כי קשר גורל וחיים יש לה רק עם הלאום האחד אליו היא שייכת – הלאום היהודי, וכי ללאום הזה רק מולדת אחת, היא ארץ ישראל. עכשיו היתה דחוקה עם אלפי האנשים ב"אקסודוס", מחכה לרגע בו תגיע סוף-סוף אל המולדת החדשה.

 

כעבור שבוע, לפנות בוקר, השתלטו הבריטים על האונייה בכוח. עם לילה הורדו בחיפה והועלו מייד אל שלוש אוניות גירוש. כאשר האיר הבוקר, ראתה חוה איך האונייה "אושן ויגור" שאליה הועברה, מתרחקת עם שתי אוניות הגירוש האחרות מחוף חיפה.

 

כל הימים, למן העלייה ל"אקסודוס", רשמה חוה שורות קצרות בהונגרית בפנקס כיס קטן. כך הבטיחה לעצמה את זכרון המאורעות הגורליים בהם נטלה חלק. המעפילים התנגדו לרדת מהאונייה בצרפת ודרשו להחזירם לארץ ישראל. לבסוף הסיעו הבריטים את האונייה לנמל המבורג בגרמניה והורידו את כולם תוך שימוש בכוח רב. מחנה פפנדורף אליו הובאו – מחנה שבויים לשעבר – דמה בעיניה של חוה למחנה הריכוז: גדר תיל, פרוז'קטורים בלילות. רגעים קשים מאוד עברו עליה. 

 

 

*

למחרת ההצבעה באו"ם כתב יוסף, אז עדיין בשוויץ, מכתב לאמא – מכתב שהצליח להגיע ליעדו. המכתב נכתב הונגרית – פרט למשפט האחרון שהיה כתוב עברית ואפילו מנוקד.

 

30 בנובמבר 1947

[...] היום יש אצלנו שמחה גדולה מאוד, כי ברדיו הודיעו אתמול שארץ ישראל תהיה מחולקת בין היהודים לערבים.

בעד המדינה היהודית היו 33 מדינות. אני זוכר את כולן. אכתוב לך רק על הכי חשובות: ארצות הברית וברית המועצות, צרפת, צ'כוסלובקיה, ברזיל, דנמרק, אוסטרליה.

נגד היו 13: כל מדינות ערב – סוריה, מצרים, ערב הסעודית, עירק, לבנון... והמדינות התומכות בהן.

10 נמנעו, ביניהן אנגליה.

אנחנו מאוד מאושרים. שומעים עוד פעם ועוד פעם את השידור ברדיו ומתרגשים מחדש: ארץ חופשית!  

[עברית]

לְהִתְרָאוֹת בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

יוסף

 

*

והם, אכן, התראו בארץ ישראל.  

יוסף הגיע לארץ בינואר 1948 ונשלח לקבוצת השרון בעמק יזרעאל. 

מסעה של חוה לארץ בא אל קיצו באפריל 1948. בעקבות יוסף הגיעה גם היא לקבוצת השרון.

 

מ.א.