זאב עברי בגוב האריות, פורים תשט"ו (1955)

למרגלות הסורגים: דינה דורן, אמו של נתנאל דורון

הנושא שנבחר לנשף פורים תשט"ו היה "הזירהטרון". "זירהטרון" היה שמו של הקרקס העברי הראשון בארץ, שהוקם על ידי חיילים משוחררים ונכי צה"ל בשנת 1950. אוהל הקבע הענק הוצב ברמת-גן. הצלחתו של הזירהטרון היתה פנומנלית ממש: לפי העיתונות ההיסטורית, ראו את הופעותיו כשליש מאזרחי המדינה. בזירהטרון היו "צוענים בלי שורשים ובלי גבולות, ליצנים עבריים שלבשו אף וכובע, להטוטנים דוברי יידיש ומאלפי חיות מתל אביב", נכתב בעיתון "דבר". כמתבקש מן הנושא שנבחר, זכה חדר האוכל לתפאורה תיאטרלית גרנדיוזית. התחפושות היו רבות-השראה – מי ידע שיש לנו ביפעת כל-כך הרבה להטוטנים ולוליינים, אקרובטים ופנטומימאים, אמני שיווי משקל, רקדניות על גלגיליות וחיות מאולפות?

אחרי סיפור המגילה, שהסתיים בהמן הרשע (בנימין לוי) מוביל בחוצות חדר האוכל את הסוס שעליו רכוב מרדכי היהודי (עמוס עברי), החלו מופעי הזירהטרון. כל ההופעות עוררו שמחה, התלהבות וצחוק – אך על כולן עלתה הופעתו של הקוסם ברוך-הכישרון זאב עברי. מול עיניהם המשתאות של המשתתפים כולם, נכנס זאב לכלוב האריות, ולמרות שאריה נחשב להרבה יותר מסוכן וקטלני מזאב, הבין קהל המעריצים מייד את מי משלושת הטורפים מוטב לא להרגיז. הלביא "מגן דוד" (דוּדלה) והכפיר "גור אריה יהודה" (יהוּדלה) חייכו אל זאב בחנופה כחתלתולים.

כמעט פורים תשפ"ו, אנחנו בעיצומה של שאגת הארי ("אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא", עמוס ג') , מאחורינו עם כלביא ("הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם", במדבר כג') ומלפנינו? מי נביא ויידע? נקווה לטוב.