נזכור את חברינו שאינם עימנו עוד.

סיפורי חייהם, חלומותיהם ומעשיהם שזורים לבלי-הפרד בקורותיה של יפעת, בסיפור בניינה, התפתחותה ועיצוב דמותה.

זכרם חי בפינות המשק וענפיו, בחיי התרבות והחברה, בחינוך ובחיי היומיום של יפעת ובעיקר - בלב אוהביהם החיים, החשים בחסרונם ומתגעגעים אליהם.

בעצב גדול נזכור את בנינו-חברינו אשר נפלו במאבק על עצמאות וקוממיות הארץ בעודם צעירים כל-כך, והחלל האינסופי שהותירו אחריהם מורגש יום-יום. 

נציב יד גם להורי החברים שהגיעו בגיל מבוגר ליפעת, וחלקו עמנו ימי עמל, עצב ושמחה תוך שותפות מלאה עם בניהם.

לא נשכח גם תינוקות, ילדים ובני נעורים יקרים שלנו, שנקטפו באיבם.

נשמותיהם צרורות בצרור חיינו.