ביום שישי, ד' סיון תש"ח, 11 ביוני 1948, עמדה ההפוגה הראשונה להיכנס לתוקפה. בלילה שקדם לכניסת ההפוגה לתוקף ביקש צה"ל להעביר כוחות וציוד מזרחה, לכיוון עפולה, בעיקר כדי להגן על ציר עפולה-טבריה דרך סג'רה מפני חסימה ע"י כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י, ששלטו עדיין בכל מרחב הגליל המרכזי. אילו נחסם הכביש הזה לפני כניסת ההפוגה לתוקף, היתה הדרך לגליל מנותקת. רמת-דוד וגבת התבקשו לשלוח מחלקה שתתמקם מצפון לכביש נהלל-עפולה ותגן על מעבר השיירה מפני ירי של צלפים ערביים: כוח גדול של צבא ההצלה היה ממוקם בכפר מוג'ידל (מגדל העמק של היום) וחוליות שלו צלפו על כלי הרכב בכביש מן הגבעה הנושקת לכביש זה (יפעת של היום) ממרחק שלא עלה על עשרות מטרים. זאת, בנוסף למשוריין הצה"לי שנסע על הכביש הלוך וחזור כדי להבטיח דרך פנויה.

בלילה שבין ה-10 ל-11 ביוני יצאה המחלקה מהיישובים עם רדת החשיכה והחלה לפטרל באזור שבו שיפולי הגבעה נושקים לכביש. במחלקה, שמפקדה היה יהודה עידן מגבת, היו שתי כיתות: אחת מגבת בפיקודו של בנימין לוי, ואחת מרמת דוד בפיקודו של עמוס גל בן ה-17.5, שנחשב מתאים לתפקיד מפני שעבר קורס מפקדי כיתות של הגדנ"ע. הנשק של החברים היה רובים. לכיתה מגבת היה גם מקלע "לואיס". בצוות המקלע היו שלושה חברים בעלי כישורים טכניים מוּכָחים: יצחק נבו, אברהם רייז ואהרון בלנדר.

בשעת לילה מאוחרת, אחרי חצות, החלה השיירה לעבור בכביש באורות מואפלים. ההאפלה לא נשמרה במלואה, מפני שבאין-ירח נאלצו הנהגים מפעם לפעם להדליק אורות לזמן קצר כדי שלא לאבד את הכביש. אחד הקטעים החשוכים והבעייתיים ביותר היה עיקול הכביש מול יפעת. נראה כי הכיתה מגבת, שפיטרלה במרחק לא גדול משם, נלכדה באחת הפעמים באורות הרכב. צלף ערבי, שעמד לא רחוק מהם במעלה הגבעה, הבחין בכיתה ההולכת בשורה עורפית וירה בראשו של אהרון בלנדר, האחרון בשורת ההולכים.

אהרון נפגע ונפל בדממה, בלי להשמיע הגה. כנראה מת מייד. כיוון שהיה אחרון בשורה, עבר זמן עד שיצחק נבו ואברהם רייז שהלכו לפניו הרגישו בחסרונו. רק סמוך לגבת התברר שאהרון נעדר. עוד טרם אור ראשון התארגן בגבת כוח חיפוש בהובלתו של בנימין לוי. הכוח התפרס בשולי הגבעה, והחל לסרוק את השטח שבו הוצבה הכיתה בליל אמש. התנועה בשטח נעשתה בזהירות רבה, כיוון שלקראת אור יום גברה שבעתיים סכנת הירי מצד הצלפים הערביים. באותה שעה עלה עוזי ויגודסקי (לימים, אהרוני) למשמרת שלו בעמדת התצפית של גבת בפילבוקס שעל גבעת ג'בתא, הסמוכה לבית הקברות. עוזי היה אז בן 16. הוא ובני כיתתו גויסו למשימות של קישור, שמירה ותצפית בתוך גבת.

עוזי צפה במחפשים במשקפת שבנה בעצמו מגליל קרטון עם עדשות מלפנים ומאחור. כעבור זמן קצר הצטרף אליו אחיו הבכור עמוס, אחרי ששמע כי אהרון נעדר מאז ליל אמש ולקראת עלות השחר יוצאים לחפש אותו. עמוס היה אז בן 18. ימים אחדים קודם לכן חזר מקרבות עמק הירדן כשהוא פצוע בכתפו מרסיס גדול של פגז. עמוס לקח מעוזי את המשקפת והחל לסרוק את השטח ביסודיות. תוך זמן קצר זיהה את גופתו של אהרון המוטלת בסבך הסירה הקוצנית על הגבעה. עוזי ועמוס יצאו מהעמדה ובקריאות ונפנוף ידיים הצליחו להסב אליהם את תשומת ליבם של המחפשים ולכוון אותם. אהרון הובא הביתה. ההלוויה  נערכה בלילה, כיוון שגם בית העלמין נמצא בטווח אש הצלפים.

כעבור חודש ימים בדיוק, ביום ד' בתמוז תש"ח, נהרג עמוס במבצע דני בכיבוש לוד ורמלה. גם את עמוס קברו בלילה, בחשיכה גמורה, בגלל סכנת ירי במלווים מצד צלפים ערביים. קברו נכרה בהמשך השורה, ליד קברו הטרי של אהרון. רק כעבור ימים אחדים נכבשו הכפרים מוג'ידל ומעלול במבצע דקל. ביום שלאחר מכן נכבשה גם נצרת, והוסר איום הצלפים מעל הכביש ומעל גבת ובית העלמין שלה. 

עם הקמת יפעת, ניטעו שלושה ברושים במקום שבו נהרג אהרון בלנדר. בין הברושים הוצבה אבן בזלת. הכיתוב עליה מספר מה אירע כאן, כדי שזכרו של האיש שנפל על הגנת ביתו וארצו לא יישכח מלב.

יואב אהרוני, ערב יום העצמאות תשס"ח, 2008 

שלושת הברושים – נספח

א. איום קיומי

בשנת 2012 נתקפו כמה מן הברושים הוותיקים ביפעת במחלה קשה והחלו להתייבש מן הצמרת כלפי מטה. גם שלושת הברושים הנהדרים חלו, וחששנו שגורלם נחרץ: ידענו שברושים רבים בארץ מתו כבר מהמחלה האלימה, ושעד כה לא נמצא לה מרפא. יערן בכיר בקק"ל הציע לנו לנסות להוריד את הצמרות מתחת לקו הנגיעות – שיטה שבאמצעותה הצליחו להציל עד כה עצים מעטים. לשמחתנו, למזלנו, הצליחו גם שלושת הברושים שלנו להתגבר ולחדש את המראה הסגור הנהדר, המיוחד לברושים לבדם.

ב. הכי יפעת

בשנת 2014, במלאת 60 שנה ליפעת, כאשר התבקשו החברים לבחור מרכיב נוף שהוא "הכי יפעת" בעיניהם, בחרו מספר חברים בשלושת הברושים. יוסי יעקובסון אף סיפר ששלושת הברושים נכנסו לכותרת עלון יפעת שעיצב בשנת 1970, משום היותם אחד המאפיינים הכי מובהקים של יפעת, יחד עם הגבעות ומשבצות השדות והמטעים. הכותרת הזאת שימשה כשער העלון במשך למעלה מעשור.

ג. רחוב שלושת הברושים

הצוות המיוחד שהוקם ביפעת לבחירת שמות לדרכים ורחובות ביפעת, כדרישת משרד הפנים, הציע כי הדרך הראשית שלצידה נמצאים הברושים תיקרא על שמם: רחוב שלושת הברושים. ההצעה אושרה באסיפת יפעת פה אחד, אושרה גם על ידי המדינה ונכנסה למפות הרשמיות.

מרים אהרוני, 2016